עונג יום טוב תמב

גט לאשתי מי מהני פשיטא דלא מהני אף דכתב בשליחות הבעל דהא קרא לפניו כל תיבה ותיבה והסופר ידע בעצמו שצריך לכתוב לשמה וכתב לשמה מ"מ לא מהני דנהי דחל שליחות על מעשה הכתיבה מ"מ לא חל שליחות על מחשבת לשמה ולהכי בעינן שיאמר לו כתוב גט לאשתי דאז נעשה שליח לכתוב גט המועיל לגרשה ואף דלכאורה אם אמר לו כתוב גט לאשתי ולא אמר לו שיכתוב לשמו ולשמה ולשם כריתות נמי מהני היינו משום דכיון שהסופר יודע שהגט שלגרשה צריך לשמה ולשם כריתות מהני דכיון שמצוה לכתוב לה הגט לגרשה והסופר בעצמו יודע שהגט לגרש צריך שיכתוב אותו לשמה ולשם כריתות כשהוא כותב לשמה ולשם כריתות חל על הכל שליחות הבעל כמו בתרומה דפשיטא דא"צ לאמר להשליח שיתרום בכוונה רק שיאמר לו לתרום והשליח יודע דתרומה בעי כוונה ועושה הכל בשליחות הבעלים וה"נ בגט כן וכ"ז אם ידע הבעל מענין זה שהגט הוא הכורת וצוה לכתוב, אבל אם הבעל הי' סבור שהגט רק לראי' או למנהג ולא ידע שהוא להתירה, א"כ אם א"ל כתוב גט הרי לא עשה שליח לכתוב גט לגרשה ולהתירה כיון שהוא בעצמו לא הי' לו לב להבין את זה ופשיטא הוא דלא מהני מה שכתב הסופר לשם כריתות מפני שכוונתו לא הי' בשליחות הבעל: (יא) ואין להקשות דא"כ דבעינן שיצוה הבעל לכתוב הגט שיהא הוא המתיר א"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דידים שא"מ לא הוויין ידים ליבעי שיאמר הבעל לסופר ג"כ כתוב גט לאשתי לגרשה בגט זה שידע הסופר דבגט בעי לגרשה ולא בדיבורא ואנן לא בעינן מדינא אלא שיאמר כתוב גט לאשתי כדתנן גבי יוצא בקולר וגבי מושלך בבור ובכמה דוכתי הא לאו מילתא היא דאטו ר"י דסובר ידים שא"מ לא הוויין ידים ובעינן ודן דאי לאו ודן אמרי בדיבורא מגרש לה אטו באמת חייש דילמא כוונת הבעל לגרשה בדיבורא ושטרא לראי' בעלמא הא ודאי ליתא דא"כ יהי' מועיל מאי דיאמר בע"פ ודן להודיע שכוונת הבעל כן, ובאמת בע"פ לא מהני כמש"כ הריטב"א בפ"ק דקדושין אלא דבעינן שיאמר הדבר בספר משום דבאמת גם ר"י מודה דעל עצם המעשה בלא ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה מדכתב גיטא ויהיב לה כדקאמרי רבנן אלא משום דסובר בכל התורה כולה ידים שא"מ לא הוויין ידים ולהכי לא סמכינן אמאי דמוכחא מילתא ממילא אלא בעינן שיפורש הדבר ע"י ידים וכן בנדרים ונזירות דלא נתנה נזירות אלא להפלאה ובעינן שיפורש הדבר מפיו ובזה בעינן ידים מוכיחות וכן גבי גט לענין מה שכתוב בגט כיון דבעי עדי מסירה או עדי חתימה בעינן שיפורש הדבר בגט שהוא הכורת ובהאי גיטא מגרשה וכן בקדושין בעינן לי משום דבעינן עדים שיראו כל עניני הקדושין ולהכי לא סמכינן אמאי דמוכחא מילתא ממילא ובעינן ידים מוכיחות [וכ"כ הפנ"י בפ"ק דקדושין דה"ט דגיטין וקדושין משום דדמיא לנזירות בהפלאה] ובהא פליגי דלרבנן אם נתפרש הדבר בידים שא"מ נמי מהני ולר"י בעינן ידים מוכיחות שהוא הספר כריתות משא"כ לענין אמירה לסופר דלא בעינן עדים מדינא כמש"כ הרמ"א והח"מ (בסימן ק"כ) ומהני אמירה לסופר בינו לבין עצמו בזה ודאי דמהני ידים שאי"מ וכיון דאמר לסופר כתוב גט לאשתי ממילא מוכח דבהאי גיטא מגרשה מדמצוה לכתוב גט למיתב לה כדקאמרי רבנן וידים שאי"מ נמי מהני בזה וש"ד להכי לא בעינן שיאמר כתוב גט זה לאשתי לגרשה בגט זה דממילא מוכח דבגט זה קאמר כמש"כ רש"י בגיטין (דף ס"ד) גבי כתבו גט לאשתי ולשון ב"א הוא וכבר הוחזקו לקרות ספר כריתות אשה גט: אבל ודאי דבעינן שיעשהו שליח לכתוב גט לגרשה בו אבל אה"נ דבעינן שהבעל המצוה להסופר ידע שבהאי גיטא מגרש לה ואם אין לו לב להבין דבר זה לא מהני מה שמצוה לכתוב: (יב) מיהו לכאורה יש להביא ראי' דלא איכפת לן בשליחות הבעל לשם כריתות מדאמרינן בפרק המגרש (דף פ"ד) א"ר ספרא כתבו בתוכו תנן אבל ע"פ כשר אפי' לפני התורף וכתבו התוס' משום שלא כתבו אלא ע"מ כמו שיאמר הבעל בשעת נתינה וכיון שחזר בו הבעל בשעת נתינה כשר והרי התם צוה הבעל לכתוב בתנאי דחוץ ואפ"ה מכשרינן הגט משום דהסופר כתב בתנאי כמו שיאמר הבעל בשעת נתינה אע"ג דהבעל צוה לכתוב ע"מ לגרשה בחוץ וחוץ לא הוי כריתות ואפ"ה כשר ואף רבא דפליג התם וסובר דלפני התורף פסול הא כתבו שם משום דדעת הסופר לכתוב כמו שאומר הבעל עכשיו, אבל אי הוי דעת הסופר לכתוב ע"מ כמו שיאמר הבעל בשעת נתינה הוי כשר אף לרבא אף דהבעל צוה לכתוב ע"מ שיגרשנה חוץ מפלוני וזה לא מיקרי כריתות ואפ"ה מהני משום דהסופר אזיל במחשבת הבעל דשעת נתינה אולם באמת א"א לומר כן דאפי' אם נימא דעל ענין כריתות שצריך הסופר לכתוב לא איכפת לן במחשבת הבעל ואפי' אי לא ידע הבעל בשעה שצוה להסופר לכתוב שהגט יהא הכריתות נמי ש"ד הואיל והסופר כתב לשם כריתות מ"מ היכא שהבעל אומר בהדיא שיכתוב ע"מ חוץ מפלוני הא גרע טפי דהא אומר בהדיא שיכתבו שלא לשם כריתות והרי לר"מ דסובר דאפילו מצאו באשפה נמי כשר מ"מ כתבו התוס' (דף ס"ו) ד"ה דהא דאף לר"מ באמרו לסופר לכתוב דפסול משום דמילי לא מימסרא לשליח דכיון דגלי דעתי' דרוצה שיכתוב בשליחותו וטעה שסבר דמהני בזה שליחות ובאמת מילי לא מימסרן לשליח הגט פסול דלא נתקיימה מחשבת הבעל שהוא הי' רוצה שיכתוב בשליחותו ואין כאן שליחות אע"ג דמדינא לא בעי שליחות דמצאו באשפה נמי כשר וכיון דחזינן דכל שנשתנה קצת מדעת הבעל בענין כתיבת הסופר פסול וא"כ איך נימא בזה לרב ספרא דאם הסופר הי' כותב בכוונת חוץ מפלוני הי' פסול ואין הכשירו אלא משום שלא הלך אחר דברי הבעל דהבעל צוה לכתוב בתנאי דחוץ והוא כתב ע"ד שיהא כמו שיאמר בשעת נתינה לא כמו שאמר בשעת צווי הכתיבה אין לך שינוי מדברי הבעל גדול מזה: וע"כ דטעמא דרב ספרא הוא כמש"כ הרמב"ן שם בהך סוגיא גופא בשם הירושלמי בהא דא"ר יודן הד"ד כשביטל תנאו דכיון שאמר התנאי בע"פ ולא כתבו בגט וגם אח"כ בשעת נתינה לא התנה ידעינן דלאו דעתי' בתנאה ומשעה הראשונה על דעת כריתות גמר וכתב ואף שהירושלמי פוסל תנאין בכתיבה משום ברירה מ"מ בזה לא פסל דלא מקרי ברירה דהוא הי' כוונתו בשעת צווי לכריתות ואנן הוא דעומדין על דעתו בשעת הנתינה שיתן בלא תנאי ומתברר לן שנתן לכריתות אבל לעצמו אין ספק ודו"ק עיי"ש בדברי הרמב"ן בביאור הירושלמי ולפ"ז א"ש לרב ספרא כיון שהסופר אף ששמע מהבעל בשעת צווי הכתיבה תנאי דחוץ מ"מ הוא כותב ע"ד מה שיאמר הבעל בסוף כמש"כ התוס' ודברי התוס' צ"ע דהא זהו חשש ברירה דהסופר כותב ע"ד מה שיאמר הבעל] א"כ הרי כתב הסופר לכריתות דיודע דהבעל מצוה לכתוב לשם כריתות ומה שמחשב כעת ואומר שיהא בתנאי דחוץ אין קפידא אצלו ועיקר רצונו שיהא הכריתות כמו שיגמור בדעתו בעת הנתינה ואם בשעת הנתינה יעלה בדעתו שלא יהא תנאי לא יטיל תנאי ואין קפידא אצלו אם הסופר כותב סתם לשם כריתות בלי תנאי דמה איכפת לו בכתיבה אם רוצה דווקא בתנאי יתנה בשעת נתינה והתנאי שמטיל הבעל בשעת כתיבה אין בו קפידת תנאי ולשם כריתות הוא א"כ הרי הסופר כתב לכריתות וגם הבעל הי' דעתו לכריתות: ולענ"ד נראה דעל כרחך צריך לומר כן דאי נימא כדעת התוס' דהבעל באמת רוצה שיכתוב הסופר על מנת שיתן בתנאי דחוץ והסופר כתב על מנת מה שיאמר הבעל בשעת נתינה אם כן קשה דהא בדאוריי' אין ברירה וזה ממש דמי לענין ברירה כיון דמבואר מדברי התוס' דאם גם הסופר הי' כותב ע"ד התנאי הי' פסול דלא כתבו לשם כריתות א"כ השתא נמי דאמרי' דכתב ע"מ שיאמר הבעל הא אתינן לחשש ברירה, א"ו דגם הבעל אינו גומר בלבו תנאי זה כמש"כ בשם הרמב"ן א"כ הסופר שתלה באמירת הבעל בשעת נתינה אינו