עונג יום טוב תמא

אם המצא תמצא דבר א' שבקדושין א"צ לידע ובגט צריך לידע והוא אינו בכחו להבין דבר זה הרי קדושיו קדושין מה"ת וגיטו לא מהני לבטל קדושין דאורייתא דידי'. וא"כ אנו צריכין לברר דבר המעכב בידיעת הבעל בקדושין ודבר המעכב בידיעת הבעל בגירושין ונראה אז אם בכחו להבין הדברים: (ח) הנה הא לא איבעיא לן דכל מגרש את אשתו צריך שיהא בו דעת להבין שהגט זה שנותן לה הוא הגורם הגרושין והוא המפריד בינו לבינה אבל אם אין יכולין להסביר לו דבר זה רק שהסבירו לו שיגרש את אשתו שלא תהי' אשתו עוד ויודע שהאיש שרוצה שלא תהי' עוד אשתו נותן לה גט וכשדרים יחד אינו נותן לה גט רק שכשנפרדים אז נותן לה גט ואינו יכול להבין שהגט הוא המתיר אותה לעלמא ואין הבחנה בלבו אם הגט ניתן לה להתירה לעלמא או שהוא מנהג ורגילות ליתן גט כשאינו רוצה שתהי' עוד אשתו גט כזה לאו כלום הוא אלא צריך להבין שהגט הוא להתירה ושע"י הגט לא תהא עוד אשתו דהא אמרינן בגיטין (דף פ"ה) בפלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר צריך לכתוב ודן די יהוי ליכי מינאי ומפרש טעמא דידי' דסובר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי לא כתב ודן אמרי בדבורא מגרש לה וגיטא לראי' בעלמא יהיב לה. ורבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ובלא ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה וכתב רש"י והר"ן דבלא ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה כיון שכתב גט ויהיב לה גלי דעתי' דבהאי גיטא גירשה, הרי שאין פלוגתתם רק אם צריך לכתוב בגט דבהאי גיטא מגרש לה ומשום ידים שא"מ, אבל לכ"ע צריך לגרשה בהאי גיטא ולא בדיבורא והיינו שצריך הבעל לידע דבהאי גיטא מגרש לה א"כ מי שאין לו דעת להבין שהגט הוא הגורם הכריתות והוא הוא המתיר ונותן גט ממה שלמדוהו ליתן גט אף שהסבירו לו שיתרצה בלב שלם שלא תהא עוד אשתו לא מהני: (ט) ואין לומר דלעולם לא בעינן שידע הבעל דבר זה דבהאי גיטא מגרש לה ומה דאמר אליבא דרבנן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה הוא כלפי שאמר ר"י שצריך הדבר להכתב בגט שהוא הוא הספר כריתות ע"ז השיבו לו רבנן דא"צ הדבר להכתב בגט אלא דממילא מוכח מילתא דבהאי גיטא מגרש לה והיינו שמוכח מאליו שעל ידי פעולת הגט נגמר רצון הבעל לגרשה אבל הבעל א"צ להבין שדוקא הגט הזה הוא הכורת ביניהם ורק דבעינן שיהא מוכח בגט שהוא הכורת ביניהם אבל בידיעת הבעל לא איכפת לן, דז"א חדא דלשון רש"י והר"נ שכתבו מדכתב גיטא ויהיב לה גלי דעתי' דבהאי גיטא מגרש לה משמע בהדיא דעל הבעל קאי דהוא גלי דעתו שכן כוונתו וכן לשון הש"ס דאי לא אמרי בדיבורא מגרש לה משמע דאבעל קאי וכן מלשון רש"י בדברי רבנן מדכתב גיטא ויהיב לה מוכח דבהאי גיטא מגרש לה, דהיינו שהקורא הגט שהוא לשון הבעל והוא כתב הגט ונתן בידה מבין מאליו שלגרשה נתן לה הגט מכל זה מבואר דקאי אבעל ועוד דאי אמרי' דהוצרכו לכתוב בגט ודן לברר הטעות שבעצם מהות הגט שלא יאמרו הגט אינו כריתות רק לראי' בעלמא א"כ עדיפא הול"ל דאי לא כתב ודן בגט אמרי בגט אחר גרשה והאי גיטא לראי' בעלמא הוא ולא מוכח מתוך הגט שהוא הי' הכורת ול"ל למימר אמרי בדיבורא גרשה, א"ו מדלא אמר הכי ש"מ דלאו משום שיטעו בכח הגט בעינן למכתב ודן רק דחיישינן שיטעו בעצם הגירושין שהי' באופן שאינו מועיל לגרשה דהיינו שיאמרו בדיבורא דהרי את מותרת לכל אדם גרשה וגט לראי' בעלמא יהיב לה שבזה מאן דחזי גיטא בידה וסבר שנתגרשה בדיבור יאמר שעדיין אינה מגורשת כלל להכי פסול הגט עד שיכתוב ודן בכדי שכל מי שיראה הגט בידה וכתוב. בו ודן ידע שנתגרשה בגט כדין וכדת. א"כ הרי מוכח דלהכי פסול בלא כתוב בו ודן משום שיטעו בנתינה שיאמרו שהי' לראי' ובזה פסול ולא איכפת לן בטעותא דעצם הגט רק בטעותא שלא ידעו שהיא מגורשת שיאמרו שהבעל גירשה בדיבורא: וכן הריטב"א בפ"ק דקדושין כתב דגבי גט אצ"ל ודן ומינאי בע"פ והוכיח זאת מהש"ס דמשני דאמר לי ולא משני נמי דאמר ודן ומנאי א"ו דכיון דכתוב בגט ודן שוב אצ"ל בע"פ וכן כתב הפנ"י שם, ואם נימא דא"צ הבעל לידע שגט זה הוא המתיר ואף אם לא ידע הבעל דבהאי גיטא מגרש לה מהני, א"כ למימרא בעיא דאצ"ל ודן בע"פ א"ו דבאמת צריך לידע זה ולהכי הוצרכו לומר דאע"ג דצריך לידע עכ"ז לומר בפיו א"צ וכמש"כ הפנ"י כיון דכתוב בגט סגי גם אין לומר דכוונת הש"ס הוא דמאן דחזי גיטא בידה אחר הנתינה יאמר שבדיבורא גירשה וגיטא לראי' בעלמא יהיב לה היינו בפעם אחר יהיב לה הגט לראי' לא בעת הגירושין כלל ואז ודאי אינה מגורשת אבל אם בשעת גירושין נתן לה גט והי' סבור שאין הגט ניתן אלא לראי' בעלמא והגירושין נגמר בדיבורא בעלמא ש"ד דז"א דלעולם לא בעינן ידים מוכיחות משום טעותא דאח"כ רק משום הבירור דבשעת נתינת הגט דבנתינת הגט אין מוכח לר"י דבהאי גיטא מגרש לה דמצינן למימר בדיבורא מגרש לה וגיטא לראי' ואינה מגורשת כלל וכן בקדושין דבעינן ידים מוכיחות הוא הכל משום הוכחה דבשעת הקדושין דהא בקידושין לא שייך הוכחא דאח"כ דאפי' בקדושי שטר איכא כמה מרבוותא דלא בעינן שמו ושמה כלל וכיון דליכא שמו ושמה בלא"ה ליכא הוכחא אחר הנתינה אלא דכל עיקר דידים מוכיחות הוא הכל על עת הנתינה שאנו רואין שנותן לה הגט ומגרשה בו, ועכ"ז בעינן הוכחה דבהאי גיטא מגרשה הבעל. וגם אין לומר דלעולם מי שאין לו לב להבין דבהאי גיטא מגרש לה נמי מהני כיון דרוצה לגרשה ולשלחה ויהיב לה גיטא הגט מעצמו מגרשה והתם דבעינן ידים מוכיחות הוא משום דלא נימא דדעת הבעל לגרשה בדיבורא בעלמא והיכא דדעתו לגרשה בדיבורא אז אין הגט מגרשה אבל בסתמא הגט מגרשה דלא בעינן דעתי' בשעת נתינה לכריתות דא"כ הול"ל מוכחא מילתא דלאו בדיבורא מגרש לה דבזה סגי ומדאמר הש"ס דבהאי גיטא מגרש לה ש"מ דבעינן דעתי' דבהאי גיטא מגרשה: (י) ועוד דהא הסופר ודאי דצריך לכתוב לשם כריתות וכדאמרינן בר"פ כל הגט (ד' כ"ד) למעוטי האיך קמא דלא עביד לשם כריתות וכן בזבחים (דף ב') ודילמא שאני התם דלא איכתב לשם כריתות כלל עיי"ש ואם אין הבעל יודע מזה שהגט הוא הכורת ולא יתנו לשם כריתות מאי מהני כתיבת הסופר אטו בדידי' תליא מילתא וא"ל כיון שהבעל מצוה לכתוב גט לגרשה ולשלחה ממנו סגי אף באינו יודע שהגט הוא המתירה כיון דהסופר כתב לשם כריתות דז"א דלהטעם שכתב הרמב"ם דהא דבעינן שיאמר לסופר לכתוב משום דבלא"ה לא מקרי לשמה וטעמא משום דלא מתפסא מחשבת הסופר שכתב לשמה כ"ז שלא שמע מפי הבעל שיכתוב א"כ ה"ה והוא הטעם אם אין הבעל רוצה לגרשה בגט זה נמי לא מתפסא מחשבת לשם כריתות שחושב הסופר ואם אמר לו לכתוב גט כדי לגרשה בו אזי יכול הסופר לכתוב שפיר לשם כריתות, אבל אם אין הבעל יודע מזה איך יכתוב הסופר וכן לדעת הראשונים ז"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט דוכתב לה אבעל קאי א"כ הבעל צריך לכתוב הגט לשמה ולשם ספר כריתות וכשהבעל עושה את הסופר שליח לכתוב נעשה שלוחו בין על מעשה הכתיבה ובין על מחשבת לשמה ולשם כריתות על הכל נעשה שליח כמבואר בחידושי הרשב"א (בפ"ק דחולין בשם רבינו) בהדיא דהכתיבה והכונה הכל בשליחות הבעל כמש"נ אי"ה לקמן וכשאמרו שהסופר צריך לכתוב לשם כריתות ממילא גם הבעל צריך לידע זה: והגע בעצמך אלו אמר הבעל להסופר כתוב אנא פב"פ ומפי הבעל יקרא כל הגט והסופר כותב ולא אמר לו כתוב