עונג יום טוב תמ

דן מזה שהוא פקח ומחמת זה תלה מעשה דקשייתא בחוצפא יתירא וראיית מהרי"ט נכונה ולפ"ז גם למהרי"ט הא דביטל המכר מעיקרא הוא לא משום דחשבו לפתי שכתב הרמז"ל אלא שחשבו לשוטה וכשיטת הר"מ דבכל מילי דשטותא אתחזק לשוטה רק כיון שראהו חכם בכל הדברים תלה הקשייתא בחוצפא והחזיקו לפקח] ומה שלא ביטל רבא המקח משום חשש פתי שמא לא הבין ענינא דמכירה הוא משום דאולי היו שם עדים ומסתמא הסבירו לו המקח ועוד דריעותא זה לא ראה בו רק שראהו שדי קשייתא שהוא ממיני שוטה וכיון דתלה הקשייתא בחוצפא יתירא קיים המקח: (ה) ומהא דתנן בגיטין (בפ' מי שאחזו) גבי נשתתק דבודקין אותו ג"פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו כותבין גט לאשתו אע"ג דגם אם אמר על הן הן ועל לאו לאו אכתי לא יצא מכלל פתי שאינו מבין דברים הסותרים דפשיטא דגם פתי מבין דברים של חמה בימות החמה אלא שאינו מבין דברים הסותרים זא"ז בהויות העולם הצריכין לב להבין שהרי הוצרך הר"מ לפוסלו לעדות ש"מ שיכול לספר ולהגיד גם מעשה שראה בעיניו א"כ פשיטא שיודע הן ולאו רק שאינו מבין דברים הסותרים וצריכים לב וא"כ מדלא חיישינן שמא מחמת חליו אין לו דעת להבין דברים הסותרים זא"ז וחשוב כשוטה ש"מ דפתי לא מקרי כשוטה, אין זה ראיה דאפשר דקים להו לרבנן דנשתתק אם ידע להבין הן ולאו הוא בדעת שלימה ומבין נמי דברים הסותרים זא"ז כמו שהי' קודם שנשתתק וכן דייק לשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה"ג) שכתב מי שנשתתק והרי דעתו נכונה בודקין אותו וצריך לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו ע"ש ולהכי הקדים וכתב והרי דעתו נכונה דהיינו שאין שום חשש עליו רק שמא נטרפה דעתו אבל אם בודקין אותו ויודע להשיב הן ולאו הרי לא נטרפה דעתו והיא נכונה שחולי השיתוק אינו מאבד הדעת ממנו דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו כמש"כ הכ"מ שם. וגבי קורדייקוס שאינה נכונה כלל כמש"כ הר"מ בפהמ"ש שחולי הקורדייקוס הוא במוח להכי לא מהני בדיקה שאין דעתו נכונה כלל כמש"כ הר"ן בר"פ מי שאחזו ואפי' אם אמר על הן הן ועל לאו לאו שדעתו אינה דעת משא"כ נשתתק הוא חולי אחר בגופו אבל דעתו נכונה רק שלפעמים מחמת חוליו דעתו מתבלבלת ומטורפת ואין לנו אלא לבודקו אם לא נטרפה דעתו מחמת החולי וא"י בין הן ללאו וכשיובדק ויודע שוב אין לנו לחוש עליו שמא הוא פתי מלהבין דברים הסותרים זא"ז שהרי דעתו נכונה וגם לא נטרפה אבל לעולם פתי גמור לא הוי בר דעת אף שיודע הן ולאו מ"מ דמי לשוטה ולאחזו קורדייקוס דלא מהני בהו בדיקה דדעתייהו לאו דיעה הוא: (ו) ויש לעיין במ"ש רי"ר הביאו הרב"י (בסי' קכ"א) דמי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בורין אע"ג שדלה וקלושה קדושיו קדושין גמורין מיהו אפשר לומר דאין ראי' מכאן דפתי כפקח דהתם מיירי במבין כל הדברים שמבינים שאר ע"ה כמש"כ הר"מ אלא שדעתו קלושה ודלה אבל מי שאינו מבין הדברים שמבינים שאר ע"ה אינו בגדר דעתו קלושה אלא בגדר פתי ואימא דהרי הוא כשוטה וע"כ אנו צריכין לומר כן דדעתו קלושה שכתב הרי"ר מיירי דמבין כל הדברים אלא שקלושה דהא הרי"ר יליף מחרש לר' אלעזר דאמר (בפ' חרש) דאי דעתי' צילותא הוי דעתא אע"ג דדעתי' קלישתא והחרש לר"א מבין כל הדברים כדרך שמבינים שאר ב"א כמו שיבואר לקמן בעזהי"ת וכ"כ הר"מ (בפ"ג מה"ג הי"ז) שהחרש דעתו נכונה ומיושבת ומזה יליף הרי"ר דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא משום דסברי דחרש לא מיקרי דעתי' צילותא אבל מי שיש לו דעתא צילותא אלא דקלישה מקרי בר דעה והיינו במבין כל הדברים אבל מי שאינו מבין כל הדברים זה מיקרי פתי ודמי לשוטה ואף שרש"י ז"ל פי' שם (דף קי"ג) קלישתא כלומר דעתו מועטת ואינו מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא לי' אותה קצת דעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה משמע שאינו מבין כל הדברים לאו ראי' היא חדא דאפשר לומר דמבין כל הדברים אלא שאינו מחודד להבין כשאר ב"א עד שנותן דעתו היטב לזה אבל כשנותן דעתו להבין מבין כשאר ב"א ולא דמי לפתי שיש דברים שאינו מבין כלל ואפי' אם נימא דכוונת רש"י ז"ל שאינו מבין כל הדברים אפשר דמיירי דמ"מ דברים הסותרין זא"ז מבין שפיר: ועוד דאם באנו ללמוד מהך סוגיא נ"ל ללמוד להיפוך דכיון דמסיק דחרש דעתי' קלישאה ומספקא לי' אי צילותא א"כ לרבנן ודאי דלאו צילותא ובהך לישנא דעתים חלים עתים שוטה לכ"ע דעתי' קלישתא ולאו צילותא א"כ הרי חזינן דמי שיש לו דעתא קלישתא שאינו מבין כל הדברים כשאר אדם לאו דעתי' צילותא היא דמסתמא כיון שאינו מבין כל הדברים חשבינן גם מה שהוא מבין ללא דעתא צילותא דהא האי דעתי' צילותא ולאו דעתי' צילותא דקאמר היינו שמספקא לי' אם ע"פ דין מיקרי דעת קלושה צילותא או לא מקרי צילותא א"כ כיון דלרבנן לא מקרי צילותא א"כ מוכח מסוגיא זו דלא כרבינו ירוחם אבל באמת שאין מסוגיא זו ראי' כלל לפתי שאינו מבין כל הדברים והרי"ר מיירי במבין כל הדברים אלא שדעתו קלושה ודלה ע"ז קאמר דדעת קלושה וצילותא מהני ויליף לה מהך סוגיא דאי הוי קלושה וצילותא מהני וע"כ לא קסברי רבנן גבי חרש דלא מקרי דעתא צילותא אלא משום דחרש אינו שומע ואינו מדבר אבל מי שמבין כל הדברים ושומע ומדבר אלא שדעתו קלושה לא חשבינן לי' ללאו צילותא. אבל פתי שאינו מבין כל הדברים כשאר בני אדם אפשר דמודה ר"י דדינו כשוטה: אולם אחרי שלא ראינו חולק על המהרי"ט והפרישה בזה דפשיטא להו דפתי במידי דמסברי' לי' ה"ה כפקח. וכן הובא דברי המהרי"ט בס' ג"פ וגם התורת גיטין כתב אף שבראייתו יש לדקדק מ"מ מי יבא אחרי דבריו א"כ האיש הזה קדושיו קדושין דאנו רואין שיכול ליקח דבר המורגל בו מן השוק והפתי יש לו דין פקח במה שמסברו ליה וסבר. רק צריכין אנו לברר היטב הדברים שצריך המקדש או המגרש לידע ובלתי זה לא הוי קדושין ולא הוי גרושין ונראה אם הפתי הזה יכולים להסביר לו דברים אלו ואז נוכל לדין על קדושין ועל גרושין דידי' ונשפוט מישרים בזה בעזהי"ת אם יכול לגרש אשתו: (ז) ואין לדין זה ענין עם משנתינו בפ' חרש (דף קי"ב) דחרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ופירש"י ז"ל כקדושין כך גרושין ונאמר גם כאן כשם שכונס כך מוציא דז"א דהחרש אין לו קדושין מדאורייתא ואפי' ידע הכל כפקח גמור נמי לאו כלום הוא וכמש"כ הרמז"ל (בפ"ג מה"ג) שדעת החרש נכונה ומיושבת ועיין בתשובת צ"צ (סימן ע"ז) דהחרש יכול להבין הכל כפקח גמור ואפ"ה אין לו קדושין דלא מסרה תורה כח קנינים להאי דעתא שאינו שומע ואינו מדבר והכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר אף שמבין כל הדברים עכ"ז לא דעתי' צילותא (ועיין רש"י בחגיגה דף ג') וע"ז אמרינן כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ותרווייהו דרבנן דמדאורייתא אין ממש לא בקדושין ולא בגיטין ואף אם נמצא ידיעות ובינה יתירה שצריך לידע בגיטין יותר מקדושין מ"מ לא חיישינן שמא ידע ענין קדושין ולא ידע ענין גרושין דלא איכפת לן בזה כיון דמ"מ קדושיו דרבנן הכי תקנו שיתבטלו קדושיו ע"י גט ועוד דהא יש בו דעת לידע הכל ואף אם לא ידע איזה פרט מעיקרו נמי לא איכפת לן כיון דקדושיו דרבנן אבל הפתי שדינו דבמאי דמסברי לי' וסבר יש לו דעת כפקח גמור מה"ת