עונג יום טוב תלט

(בפ"ק דחגיגה) איזהו שוטה היינו איזה איש שהוא פקח בכל עניניו ובמעשה א' שעושה מיקרי שוטה וקחשיב הני תלתא. והכי באמת משמע פשטא דלישנא דבלא"ה קשה מאי קאמר איזהו שוטה אטו לא ידעינן מהו שוטה ההולך ערום ויחף ומשבר כלים וזורק אבנים כמ"ש הרמב"ם שם א"ו דהך איזהו שוטה הוא אף שבכל עניניו הוא פקח וטעמא דמילתא לא משום דכיון דחזינן דנשתבש דעתו באחד מהדברים חיישינן שמא עשה מקח זה או גט זה בלי דעת דא"כ הא תינח לחומרא. אבל אם קידש אשה אמאי מקלינן ביה לומר דאין צריך גט כלל ניחוש שמא עשה זאת בדעת נכונה א"ו דאין הטעם משום ספק אלא הטעם דמי שדעתו משתבשת לפעמים בדבר אחד מהדברים לא מקרי בר דיעה בדיני התורה לגמור ע"י גיטין וקידושין וכדומה וכ"ז בשוטה אבל פתי אין לו דין שוטה ובמה שהוא יודע דעתו דיעה וכ"כ מהרי"ט ז"ל בתשובה וז"ל, ועוד דלא כתב הר"מ כן אלא לענין עדות אבל כשאנו באין לקיים עמו דבר כמו מקח וממכר וגיטין וקידושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין בו שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שעושה בדעת לפנינו והביא ראיה מהא דאמרינן בב"ב (קנ"ה) בפחות מבן כ' שמכר נכסים ואלפוהו קרוביו דניכול תמרא ונשדי קשיותא בי רבא ואמר רבא זביניה לאו זביני ואח"כ אגמרוהו לקוחות שיאמר מגילת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא ואמר רבא זביניה זביני ואמרו הקרובים הלקוחות אגמרוהו ואמר רבא כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע וה"ה לענין גיטין וקידושין עכ"ל מהרי"ט: (ב) ואף שבראיית המהרי"ט יש לפקפק טובא דהא מסיק שם והאי דעביד הכי חוצפא יתירא הוא דאית ביה א"כ לא החזיקהו לפתי ולא מבעיא לשיטת הרשב"ם שם דלא הוי ראיה כלל דהא פי' שם שלא הגיע לכלל שנותיו ואפ"ה קיים רבא המקח משום דהחזיקו לחכם ביותר ויודע בטיב מו"מ עד שיהא ממכרו ממכר אפילו בלא הגיע לכלל שנותיו א"כ הרי שלא החזיקהו לפתי כלל ואפי' לשיטת התוס' שם בד"ה איתמר שפירשו דמיירי בהגיע לכלל שנותיו ומעיקרא רצה לבטל המקח משום שראהו שוטה דשדי קשייתא בי רבא ואח"כ כשאמר מג"א בזוזא כו' נמי לא החזיקו לחכם להיות ממכרו קיים בלא הגיע לכלל שנותיו אלא שע"י אמירתו דבר זה הוציאו מכלל שוטה ואם הגיע לכלל שנותיו זביניה זבינא אף שאינו יודע בטיב מו"מ מ"מ הרי מסיים בהדיא דעבד הכי משום חוצפא יתירא דאית ביה משמע דלא הוי שוטה ופתי כלל: ומצאתי אח"כ בספר תורת גיטין שכתב ג"כ שמהש"ס דב"ב איכא ראיה נגד המהרי"ט דמדהוצרך לסיים והאי דעביד הכי חוצפא יתירא דאית ביה ש"מ דאי הוי באמת פתי לא מהני מה דהסבירו ליה מיהו נ"ל דדברי מהרי"ט נכונים הם דהא דהוצרך לסיים דהאי דעביד הכי משום חוצפא יתירא משום דאל"ה לא היה אפשר לקיים המקח במה שהודו הקרובים דמסברי ליה וסבר דכיון דהוא פתי אימא דהמקח הזה עשה שלא בהשכל ולא הסבירו לו עניני המקח כלל. ואע"ג דבעינן לומר חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול ומסתמא ראו העדים שהבין הכל ז"א דמיירי שמכר בינו לבין עצמו בלי שטר והקרובים הודו בדבר רק שרצו לבטל מכירתו מחמת שהוא שוטה ולהכי כיון דראה דמסברי ליה וסבר ורצה לקיים המקח הוכרח לומר דלא הוי שוטה כלל. והקשייתא עשה משום חוצפא יתירא דאי הוי פתי א"כ אין מכירתו מכירה דילמא לא ידע ענין המכירה כיון דלא הוי עדים שנאמר חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול אבל במידי שאנו יודעין שעשה הפתי בהשכל דבריו קיימין: (ג) ועוד נ"ל דאין ראיה מהא דמסיים והאי דעביד הכי משום חוצפא יתירא דבפתי לא מהני הסבר: דלעולם בפתי מהני הסבר אף שאינו מבין הדברים כשאר ב"א רק במה שהסבירו לו ומסבר הרי הוא כפקח מיהו דוקא אם בזה לא הי' שטות אבל כשמכר דרך שטות כגון שוה מנה בדינר וכדומה אף שהסבירו לו היטב עניני המכירה וידע שמכר הקרקע והרי הוא יוצאת מרשותו מ"מ כיון שאלו הי' פקח גמור לא הי' מוכר כלל לא מהני מכירתו ואף דבפקח גמור אם מוכר שוה מנה בדינר היכא דליכא דין אונאה כמו בקרקע או אם אמר יודע אני שיש בו אונאה מכירתו קיימת היינו משום כיון דפקח הוא ידע ומחיל אבל בפתי אמרינן שעשה זה מחמת פתיותו ודוקא היכא דליכא פתיות בעצם המעשה בזה כתב המהרי"ט דכשאנו באין לקיים עמו דבר ורואין בו שהבין הדברים מעשיו קיימין אבל כשעשה דרך פתיות מאי מהני הא דהסבירו לו עניני מכר ולהכי התם דהקרובים שמיחו במכירתו מסתמא הראו לו שהמכירה לא טובה היא לפניו ורצה רבא לבטל המכירה מחמת שטותו ולהכי אף כשראה שמסברי לי' וסבר לא הי' באפשר לקיים המקח מחמת שמסתמא הסבירו לו העדים עניני המכירה כיון שעשה זה בפתיות ולא היה לטובתו ואלו הי' פקח לא הי' מוכר לא מהני מכירתו כלל. להכי הוצרך רבא לומר דכיון דמסברי לי' וסבר לא הוי פתי כלל והא דעבד הכי ושדי קשייתא חוצפא יתירא הוא דהוי בי' וכיון דהוי פקח גמור לא איכפת לן במה שהקרובים מראים שאין המכירה טובתו דידע ומחיל כמו כל פקח דעלמא ובזה מדוקדק לשון דמסברי לי' וסבר מידע ידע היינו שידע טיב המכירה שפיר וגמר ומתרצה אבל אי לאו דהוי פקח גמור לא הי' מועיל מאי דמסברי לי' וסבר כיון שיש בעצם מכירתו שטות: (ד) וכיון שביארנו שאין סתירה מהא דמסיים והאי דעביד הכי משום חוצפא יתירא דבפתי לא מהני מה דמסברי לי' וסבר נ"ל לחזק ראיית מהרי"ט דבפתי מהני מסברי לי' וסבר מהאי סוגיא דלכאורה קשה לשיטת התוס' שרצה לבטל המקח אף שהגיע לכלל שנותיו משום דחזא דאכל תמרי ושדי קשייתא בי רבא החזיקהו לשוטה הא כיון דאיכא למתלי בחוצפא יתירא לא תלינן בשוטה כדאמרינן (בפר"ק דחגיגה) גבי מקרע כסותו ולן בבית הקברות ומאבד מה שנותנים לו אימר גנדריפוס אחדי' ואין לאמר דרבא סובר כר' יוחנן דאמר אפילו באחת מהן מקרי שוטה ולא תלינן בגנדריפוס וכדומה דא"כ לבסוף ששמע אומר מג"א בזוזא שהוא דבר חכמה אמאי קיים המקח הא בשוטה לא מהני מה שהוא חכם בכל הדברים הואיל ונשתבש בדבר אחד א"ו דרבא סובר כר"ה או דאפילו לר' יוחנן דלא תלינן בגנדריפוס היינו בסתם אדם שלא ראינוהו חכם בשאר דברים ויודעין שעשה דבר א' מהג' דברים מחזקינן לי' בשוטה ולא תלינן בגנדריפוס אבל במי שאנו מכירין אותו שהוא פקח בשאר דברים תלינן במידי דאיכא למיתלי ולא מחזקינן לי' בשוטה ולהכי מעיקרא החזיקו בשוטה ולבסוף כיון שראהו חכם תלה השלכת קשייתא בחוצפא יתירא דבמי שאנו רואין אותו פקח תולין במידי דאיכא למתלי וא"כ דכל עיקר הדבר שתלה רבא בקשייתא הוא משום שראה אותו פקח במאמר מג"א בזוזא והרי הלקוחות הסבירו לו לומר כן וע"ז אמר רבא דאף שהלקוחות גמרוהו לומר כן נמי מקרי פקח דמסברי לי' וסבר מקרי חכם הרי חזינן דמי שמבין הדברים ע"י הסבר נמי פקח מקרי דאי נימא דפתי שאינו מבין הדברים עד שמסבירין לו לא מקרי חכם א"כ אין כח במאמרו להחזיקו לחכם ולתלות הקשייתא בחוצפא יתירא: והמהרי"ט שהביא ראיה מהאי סוגיא לא ממאי שקיים רבא המכירה ראייתו דמזה אין ראיה דהא החזיקו לפקח גמור רק עיקר הענין דפתי בכל הדברים ויודע דבר א' כתב מהרי"ט מסברא דנפשי' דפתי אינו דומה לשוטה דשוטה דעביד מעשה שטות הוא שוטה לכל דבריו ופתי במה שיודע מקחו מקח רק דהביא ראיה דאם מה שהפתי יודע אינו יודע מעצמו רק עד שמסברו לי' וסבר נמי מקרי יודע דהא מאמר מג"א בזוזא אמר ע"י הסבר דלקוחות ואפ"ה