עונג יום טוב תלא

סימן קנב ע"ד אשת כהן שנאנסה ומפני הבושה הלכה היא ובעלה למקום אחר ובאת אח"כ ואמרה שבעלה גירשה במקום פלוני ואין בידה שום כתב ראי' שנתגרשה אם נאמנת או לא: תשובה לברר דבר זה צריך לברר הסוגיא בכתובות (דף כ"ב) תנן אם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וממילא מבואר דעד א' לא מהני מידי דאין דבר שבערוה פחות משנים כמבואר כ"ז בש"ס ופוסקים מ"מ נ"ל דיש לדון בזה הרבה דהנה שם אמרינן בברייתא ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם בר' יוסי אומר תצא ארמב"י אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עלי' באשם תלוי קאי א"ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדי' היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי וכתב התוספות תימא דבחטאת קאי דהא מסקינן בפ"ד אחים (דף ל"א) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה ומאי משני נמי כשניסת לא' מעדי' הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה אחזקה ואור"ת דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לה להך חזקה דמה"ט נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל אע"פ שהיא בחזקת א"א ע"כ מבואר מדברי התוס' דהך תרי ותרי דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הוי ספיקא ודוקא היכא דהוי ספיקא דאשם תלוי אז מהני אם נשאת לאחד מעדי' באומרת ברי לי אבל היכא דבחטאת קיימא תצא אף שנשאת לא' מעדי' ואומרת ברי לי וכ"כ התוס' בהדיא (בב"ב דף ל"ב) ד"ה אנן הרי מבואר מדבריהם דאי לאו סברא דדייקא ומינסבא לא הי' מועיל הא דקאמרה ברי לי ונשאת לא' מעדי' והי' לה לצאת מבעלה ודעת הרמב"ן ז"ל נ"ל כשיטת התוס' דהא כתב הה"מ (בפי"ב מה' גרושין הי"ט) על מש"כ הרמב"ם ז"ל דע"א אומר מת וע"א אומר לא מת וניסת לא' מעדי' ואמרה ברי לי לא תצא שהרמב"ן ז"ל חלק ע"ז דכיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא לא מהני ברי לי אלמא דלא מהני להרמב"ן ז"ל ברי לי ונשאת לא' מעדי' היכא דבחטאת קיימא וע"א בהכחשה ודאי דבחטאת קיימא ואף הר"מ ז"ל שכתב דמהני ברי בע"א נגד ע"א נראה נמי דהוא משום דסובר דהוי רק ספק השקול משום דלא מוקמינן אחזקת א"א משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לה להך חזקה דא"א והוי ספק השקול וכמש"כ הרמז"ל גופא שם (בדין י"ט) מפני שהוא ספק וכ"כ שם (בדין ז') גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהוי ספק עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דדוקא גבי ספק מהני ברי לי: מיהו הר"נ בכתובות והרשב"א בחידושיו לקדושין (דף ס"ו) גבי עובדא דינאי המלך כתבו דהא דאמר בכתובות דבאשם תלוי קיימא לאו דוקא ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן חטאת נמי הוי ולמסקנא דמסיק שניסת לא' מעדי' מהני אפי' למ"ד בחטאת קיימא דלגבי עצמן נאמנים כיון דאמרי ברי לי עי"ש הרי מבואר מדבריהם דאפי' היכא דהוי לדידן ודאי איסור ובחטאת קיימא נמי מהני ברי לי וניסת לא' מעדי': ויש ליישב בזה מה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דאמאי הוצרך לאוקמא בכתובות מימרא דר' יוחנן בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת שבאו בזא"ז והקשה לו אפי' לכתחילה נמי לוקמה שבאו בב"א וניסת לא' מעדי' ואמרה ברי לי ולהכי לא תצא ולכתחילה לא תנשא ומזה הוכיח הרמב"ן ז"ל דבע"א בהכחשה לא מהני כלל ברי לי וניסת לא' מעדי' אף גבי מיתה ואפי' אם ניסת תצא אבל לפמש"כ בשם הר"נ והרשב"א דאפי' היכא דבחטאת קיימא נמי מהני ברי לי א"כ אפשר לומר דלא מצי לאוקמי מימרא דר"י בברי לי וניסת לא' מעדי', דא"כ בע"א אומר נתגרשה ועא"א לא נתגרשה נמי אם ניסת לא תצא דאע"ג דע"א בגרושין לאו כלום הוא דבדבר שבערוה בעינן שנים מ"מ לגבי עצמן נאמנים כיון דאמרי ברי לן ולהכי לא מצי לאוקמי בברי לי והוצרך לאוקמי גבי מיתה שבא עד מיתה מעיקרא שוב מצאתי שרבינו הגר"א זצוק"ל (בסי' י"ז ס"ק קכ"א) כתב ליישב קושיא זו כמש"כ והנאני שכוונתי לדעתו ובלא"ה יש ליישב קושית הרמב"ן ז"ל דהא התוס' הקשו שם בכתובות בהא דאמרינן כגון שניסת לאחד מעידי' הא אסורה להנשא לו משום חשדא כדתנן ביבמות (דף כ"ה) ותירצו דדוקא בע"א איכא חשדא אבל בשנים ליכא חשדא ורב כהנא סובר שם ביבמות דמשום חשדא אף אם כנס יוציא: א"כ אפשר דלהכי לא אוקי לה אביי בע"א דאביי סובר כר"כ דאם כנס יוציא ולהכי מוקי בתרי דליכא חשדא: ונ"ל דאף לשיטת התוס' והרמב"ן ז"ל דהיכא דלא דייקא לא מהני ברי לי מ"מ היינו דוקא התם דלא אמרה ברי לי לגמרי כמש"כ רש"י ז"ל בכתובות ברי לי אם הי' חי הי' בא בודאי וזה לא הוי ברי לי גמור אלא אומדנא בעלמא וכוונת רש"י ז"ל דא"א לומר שאומרת שיודעת בעצמה שמת א"כ דלעדים המכחישין עצמן אשה בעצמה נאמנת לומר מת בעלי ועיין בר"ן בכתובות שם וכן בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה משכחת לה שאומרת ברי לי באומדנא בעלמא כגון שמסר הגט לשלוחה והיא לא ידעה בבירור שקיבל הגט רק אומרת ברי לי באומדנא שכבר קיבל הגט אבל בברי לי גמור שיודעת בעצמה שמת כ"ע מודו דמהני ברי לי דידה ודעד א' שנשאה אף דאיכא תרי ותרי המכחישים זא"ז בלא טעמא דדייקא ומינסבא ואפשר דהר"מ ז"ל שכתב דבע"א אומר מת וע"א אומר לא מת אם באו בבת א' דמהני באומרת ברי לי מיירי נמי באומרת שידעה בבירור שמת כמש"כ הר"נ והרשב"א ולהכי מהני ברי דידה משום דנאמנת לגבי עצמה להנשא להעד הזה שאומר ג"כ ברי לי וטעמא דמילתא כדאמרי' בכריתות (דף י"א) באמרו לו ב' אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב וחכמים פוטרים ומיבעי' לן שם בש"ס אי טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים או משום דנאמן במיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי נמי אמר לא אכלתי פטור ועיין בראב"ד (פי"א מה' שגגות) שפסק כר' יהודא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ואף שהרמב"ם ז"ל פסק שם (בהלכה ח') כהך לישנא דנאמן מטעם מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי מ"מ אפשר לומר דהיינו דוקא התם דאיכא עדים המכחישין אותו ואומרים שנטמא או שאכל חלב אבל היכא דהוי תרי ותרי כ"ע מודו דאמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ועוד שהרי הכ"מ פירש שם בדעת הרמז"ל דדוקא לענין קרבן פסק הר"מ דלא כרבי יהודה אבל בטהרות ודאי דמודה דהלכה כר"י דהא ר"נ פסק שם הלכה כרבי יהודה דאדם נאמן על עצמו: