עונג יום טוב תל

לחולין מהבעל או ב"ד ה"נ אם יתקנו שלא תחזור ביובל דומין נשואין הללו למוכר שדהו לצמיתות שהרי בנשואין הללו זוכה בהן ליורשה לצמיתות והרי עוקרין דבר מה"ת בקום ועשה היינו בנשואין הללו והכא לא שייך התירא ניחא להו דלקני איסורא לא ניחא להו דלקני דהא אדרבה אנו עושין תקנה שיזכה בנכסים ויהי' ת"י גם ביובל והיכי מצו רבנן לתקן הכי לעקור ע"י נשואין מצות יובל והתורה אמרה לא תמכר לצמיתות אזהרה שלא לעשות קנין שיהא לצמיתות אף שאינו מועיל כמ"ש המל"מ שם מ"מ עוברים אמימרא דרחמנא וקנין זה קום עשה הוא ואף שאפשר שימות הוא בחיי' ולא יבואו נשואין הללו לביטול מצות יובל, מ"מ הא וודאי דגם למכור לצמיתות על איזה תנאי נמי אסור כגון שיאמר אם ירדו גשמים למחר יהא המכירה לצמיתות ונתקיים התנאי הוי למפרע מכירה לצמיתות ואסור וה"נ אם תמות בחייו הוי קנין הנשואין למפרע לצמיתות דהא מה"ת אין לו דין יורש כלל וע"כ מדפסק הרמב"ם דאין חוזר ביובל ויהיב טעמא דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה סובר כרבא דגבי ממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר אף דאיכא ביטול מצות יובל בקום ועשה וכמו שפירש"י ז"ל דלרבא לא הוצרכנו לשינוייא דשביעית בזמה"ז דגם בשביעית דאורייתא מצי לתקוני וה"ה ביובל היו יכולים לתקן שלא יחזור ביובל אף שהוא בקום ועשה דקנין הנשואין מקנה נכסים שיש לה בשעת נשואין שלא יחזור ביובל אם תמות בחי' הפקר ב"ד הפקר: ולדברינו יש ליישב מה שהקשה הלח"מ (בהלכות נחלות פ"א הלכה ח') על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכ' דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל משום דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ולהכי אינו חוזר ביובל ורק אם ירש קבר מחזיר ונוטל דמים וע"ז הקשה הלח"מ דהא בש"ס דבכורות (דף נ"ב) קאמר אמתניתין דר' יוחנן בן ברוקה אומר אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים ופריך מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר לבני משפחה ואי קסבר ירושת הבעל דרבנן דמים מאי עבידתייהו ומשני לעולם קא סבר ירושת הבעל דאורייתא והבמ"ע שהורישתו אשתו ביה"ק ומשום פגם משפחה ע"כ הרי דבהדיא אמרינן דלמ"ד ירושת הבעל דרבנן חוזר ביובל ולא אמרינן דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת אפילו רב גופא דקסבר בכתובות (דף פ"ד) דירושת הבעל דרבנן מוקי התם בכתובות להא דריב"ב דלא כוותי' וקאמר דסבר ריב"ב ירושת הבעל דאורייתא ולא ס"ל כוותי' הרי דגם לרב פשיטא לי' דאם נימא דירושת הבעל דרבנן חוזר ביובל ולא אמרינן בזה דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת דאי הוה אפ"ל דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת טפי הוה עדיף לרב למימר דריב"ב סבר כוותי' דירושת הבעל דרבנן מלמימר דלא סבר כוותי' וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דאפילו אי ירושת הבעל דרבנן נמי עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ולדברינו א"ש דרב דמוקי לריב"ב דסובר ירושת הבעל דאורייתא ע"כ דסובר כאביי דלא מהני הפקר ב"ד לענין יובל ואי הוה דרבנן לא היו יכולין לתקן שלא יחזור ביובל משום דהוי קום עשה כמו שבארנו להכי מוקי דריב"ב סובר ירושת הבעל דאורייתא אבל הרמז"ל בעצמו פוסק כרבא דהפקר ב"ד הפקר מהני אף לענין מצות יובל להכי כ' דאף דירושת הבעל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ואינו חוזר ביובל דאנן כרבא בעינן למיפסק וכבר הוכחנו מסוגיא דיבמות גבי ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת מקושיית הש"ס מקטנה ומתירוצא דהפקר ב"ד דמהני הך סברא אף לענין יובל וכפרש"י ז"ל ומש"כ הר"מ דלא מהני פרוזבול בזמן שהשמיטה מדאורייתא הוא מטעם דלא תקן הלל אלא בזמה"ז: ונראה דמה"ט קבע הש"ס מימרא דרבא אחר קושיא השני' דמי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ולא אקושיא קמייתא דמי איכא דמדאורייתא משמט אע"ג דבארנו דשינויא דרבא קאי גם אקושיא קמייתא מ"מ כיון דבהא לא פליג רבא אתירוצא דאביי דפרוזבול הוי רק בזה"ז אף שבאמת הי' יכול לתרץ תירוצו דהפקר ב"ד אף אקושיא קמייתא מ"מ כיון דלדינא מודה לאביי בזה לא קבע הגמרא תירוצו ע"ז כי היכי דלא נימא דפליג עליו בהא וקבע הש"ס תירוצא דרבא לבסוף אבל אה"נ דהי' יכול לתרץ כן גם אקושיא קמייתא: ובזה נ"ל לבאר סוגיא דשבועות (דף ל"א) אמתניתין דשבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תמיה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד הלא לא חייבה התורה אלא א"כ יש בכפירתו הפסד ממון לתובע ומתוך הדחק יש לומר דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון ע"פ עדותן מהני עדותן דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיני' ומההיא שמעינן לה עכ"ל ) הנה מתוך חומר הקושיא הוצרך הרשב"א ז"ל לחדש דין חדש דמהני תפיסה היכא דמסייע עדים הכשרים מן התורה אף שפסולים מדרבנן אף שגם בעיניו אינו נראה דין זה מ"מ מדוחק הקושיא הוצרך לומר כן: ולפענ"ד אפשר לפרש בפשוטו דהא וודאי דמה דפסלינן עדות מדרבנן אף שכשרים מן התורה הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר וכ"ז הוא בממונא בלא איסורא. אבל היכא דאיכא איסורא ג"כ כגון בהלואה אם טען הלוה ששמטתו שביעית והמלוה טען שלא שמטתו שביעית, משום שהלוה ע"מ שלא תשמטנו בשביעית דאינו משמט כדאיתא במכות (דף ג') והלוה טוען שלא הי' תנאי ומשביע הלוה עדים שהיו בשעת הלואה ויודעים שלא הי' תנאי והעדים פסולין מדרבנן וכשרים מן התורה דהוי ממונא דאית בי' איסורא בזה סובר ר"פ דכיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו חייבים ק"ש וכסברת התוס' בגיטין שם דבממון שיש בו איסור כמו שביעית לא מהני הפקר ב"ד ואלו הוי מסהדי כיון דמדאורייתא כשרין הם מהני עדותן והשביעית משמטתו וזה שאמר הש"ס אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו והיינו כיון דמה"ת חזי להעיד א"א לומר דמעטינהו תנא במאי דתנא ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד דהא גוונא טובא איכא דמחייבי ק"ש אף שפסולין מדרבנן וכגון ממונא דאית בי' איסורא וראב"י אפשר דסובר כסברת רש"י ז"ל דמהני הפקר ב"ד אף בממונא דאית בי' איסורא וכל שפסול מדרבנן לא מהני עדותן אף שיש כאן איסור אחר דכל שבממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר להכי אמר דמתניתין ממעט אף משחק בקוביא ומיושב תמיהת הרשב"א היטיב ודו"ק: