עונג יום טוב תכט

האירוסין וכן בברייתא דר' חייא דמת הוא גובה כתובתה דמוקי כשכתב לה כתובה דאיכא רבותא כמ"ש רש"י ז"ל דאע"ג דאיכא אקרובי דעתא כ"כ עד שכתב לה כתובה אפ"ה אם מתה אינה יורשה וזה שייך כשכתב לה מעצמו אבל אם היא התנית בשעת קידושין שיהי' לה כתובה מן האירוסין ליכא אקרובי דעתא וליכא רבותא במה שאינו יורשה אבל אה"נ דבהתנית יש לה כתובה אף שלא כתב ולא קנו מידו: אלא שלכאורה קשה לפ"ז הא דאמרינן ביבמות (דף פ"ט) שלח לי' ר"ח לרבה ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת והתניא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' והא הכא מדאורייתא אביה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל ומשני הפקר ב"ד הי' הפקר וא"כ מאי קושיא דנהי דנשואי קטנה מדרבנן מ"מ יורשה מה"ת כיון דתיקנו רבנן נשואין הרי אדעתא דהכי נשאת לו שיהא הבעל מתחייב במזונותיה ובקבורתה ועבור זה יורשה וקנה ירושת נכסיה מטעם שכירות כמו שבארנו ואף דקטנה לא חל עלי' שום חיוב מ"מ אטו קטן שיש לו שדות ואפוטרופסים שכרו לו פועלים מי לא זכו פועלים בשכירותם אחר שעשו פעולתם הא אמרינן ביבמות (דף קי"ג) ההוא חרש דהוה בשיבבותי' דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסי' קא סבר אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' כ"ש הכא דאיכא תרתי וה"נ קטנה שהשיאוה אמה ואחי' והבעל נשאה ע"מ כן שיהא יורשה זכה הבעל בנכסיה מה"ת ומאי פריך ר"ח לרבה: ונ"ל דקושייתו לא ממה שזוכה בנכסיה לאחר מיתתה דזה ניחא אף אם אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת משום דכיון דתקנו רבנן נשואין ע"מ כן נשאה וזוכה בנכסי' גם מה"ת. רק דקושיית הש"ס דכיון דקתני הבעל יורשה והו"ל דין יורש וקיי"ל בבכורות (דף נ"ב) דירושת הבעל אינו חוזר ביובל כדאיתא שם במשנה דר"מ וחכמים סברי הכי וכיון דקרי לה ירושה גבי קטנה נמי אינה חוזרת ביובל כדין ירושה ואם נימא דהבעל זוכה משום דאדעתא דהכי נשאה צריך להחזיר ביובל דהא אם נתן קרקע בשכירות חוזר ביובל כדין מכר, והשתא דקתני שהבעל יורשה אינו חוזר ביובל דירושת הבעל אינו חוזר ביובל נמצא עוקר דבר מה"ת דמדאורייתא אביה ירית לה ומה שזכה הבעל מנשואין שלו לא מהני ביובל דלא הוי אלא כמו מכר ומדרבנן ירית לה בעל והוי ליה יורש וזכה בנכסי' לצמיתות נמצא עוקרין דבר מה"ת ומבטלין מצות חזרה ואף דזה הוי שוא"ת מה שאינו מחזיר ביובל מ"מ ר"ח אכתי לא ידע הך סברא דשוא"ת שאני עד דמסיק הכי לבסוף וכדמוכח שם בסוגיא עיי"ש היטיב ואי קשיא א"כ מאי משני הפקר ב"ד הפקר כיון דאיסורא הוא לא שייך בזה הפקר ב"ד כיון דעיקר קושייתו הוא מהא דאינו מחזיר ביובל ועביד איסורא דעבר אלאו והארץ לא תמכר לצמיתות: נ"ל דגם זה נכון דהא בגיטין (דף ל"ו) פריך אהא דתיקן הלל פרוזבול מי איכא מידי דמדאורייתא משמט והתקין הלל דלא משמט ומשני אביי בשביעית בזמה"ז דרבנן והדר פריך מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואמור רבנן דמשמט ואמר אביי שוא"ת שאני ורבא אמר הפקר ב"ד הפקר ופרש"י ז"ל דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר קאי אף אקושיא קמייתא דפריך מי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואמור רבנן דלא לשמט דכיון דהפקר ב"ד הפקר לא איכפת לן גבי ממון אף שיש איסור וביטול מ"ע אם אינו משמט ואף שהתוס' שם חולקין על רש"י ומפרשי דשינוייא דרבא לא קאי אלא אקושיא בתרא אבל בקושיא קמא דמדאורייתא משמט ורבנן אמרי דלא לשמט לא מהני הך סברא דהפקר ב"ד כלל כיון דאיכא אסורא דביטול מ"ע דשמיטה מ"מ רש"י ז"ל מפרש דגם אקושייא קמייתא קאי וכ"כ הראב"ד ז"ל (בפ"ח מהלכות שמיטה) אמש"כ הרמב"ם ז"ל דהלל לא תקן פרוזבול אלא בזמה"ז אבל בזמן הבית לא מהני פרוזבול זהו כאביי אבל לרבא דאמר הפקר ב"ד הפקר מהני אפילו בזמה"ב וזהו כפירש"י ז"ל: ונ"ל שגם הרמב"ם ז"ל סובר כרבא וכפרש"י דהא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר מהני נמי היכא דמה"ת משמט ואמור רבנן דלא לשמט וכמו שהוכחנו מסוגיא דיבמות הנ"ל ואף שכ' דאין פרוזבול נוהג אלא בזה"ז אבל לא בזמה"ב אין הטעם משום שסובר דלענין הא לא הי' מועיל תקנת חכמים שלא ישמט שביעית דאורייתא אלא שסובר דלא תיקנו חכמים דלא לשמט אלא בשביעית דרבנן אבל בשביעית דאורייתא לא תקנו כמו דבעי למימר התם דהלל רק לדרי' תיקן ולא לדרא עלמא תיקן וסובר הר"מ דאף דקיי"ל דלדרא עלמא תיקן מ"מ לא תיקן אלא בזה"ז אבל לא בזמן הבית אבל אה"נ דאי בעי לתקוני הוי מצי לתקן אף בזה"ב דלא לשמט משום דהפקר ב"ד הפקר גם כה"ג: וראיה לזה מדברי הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל) שכתב דירושת הבעל אינו חוזר ביובל אף דירושת הבעל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו חוזר ביובל רק אם ירש קבר מחזיר משום פגם משפחה ומנכה להם מן הדמים הרי דיכולים ב"ד לתקן שלא יחזיר ביובל דמדאורייתא לא ירית לה בעל וחוזר ביובל ואין לומר דזה מקרי שוא"ת וגם לאביי מצו רבנן לתקן כן דמה שכובש הקרקע ת"י ואינו מחזירו לבעליו הוי רק שוא"ת וכמ"ש הרמז"ל שם (בהלכות שמיטה פי"ג הלכה י') דבן לוי שנטל חלק ביזה במטלטלין לוקה ובקרקע אינו לוקה משום דקרקע בחזקת בעליו ומה שכובשה ת"י אין בו מעשה ז"א דוודאי אם נימא כאביי דאין ב"ד יכולין לתקן בקום עשה בענין שמיטה גם ביובל לא הוי מצי לתיקוני שלא יחזיר דאין זה דומה לשוא"ת דהא הרמז"ל כתב שם (בהלכות שמיטה פי"א) המוכר שדה לצמיתות עובר בלאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות המוכר והלוקח וחולק על הבה"ג שסובר דפסוק זה לא ללאו נאמר אלא שהוא שלילה שהכתוב אומר שאין ביד המוכר למכור מפני שאין הארץ שלו והר"מ ז"ל סובר דהוא אזהרה כשארי אזהרות שאינם רשאים למכור לצמיתות והיינו דבשעת קנין עובר על אזהרת והארץ לא תמכר לצמיתות וא"כ כיון דאמרינן בב"מ (דף צ"ו) בעל בנכסי אשתו מי מעל ופירש"י ז"ל כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאה ועמהן מעות של הקדש ואין ידועין שהן של הקדש ואמור רבנן בעל זוכה בכל הנכסים להשתמש ולאכול פירות ובתקנה זו נעשה שליש בנכסי הקדש לקנותם וקס"ד שזו היא יציאתם לחולין ואפילו בעודם צרורים ומונחים מי מעל בהוצאה זו והתוס' פירשו שם דמיירי בנכסים שהי' לה בשעת נשואין והי' בהן מעות הקדש מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועי"ז זוכה במעות או דלמא היא עשתה עיקר המעשה שהיא נשאת לו או ב"ד עשו עיקר המעשה שתקנו שיזכה במעות ומסיק רבא מאן למעול למעול בעל דהתירא ניחא לי' דלקני איסורא לא ניחא לי' דלקני נמעלו ב"ד כי עביד רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להתירא לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא עיי"ש הרי אי לאו האי טעמא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני הוי חל מעילה על הבעל או על ב"ד בשעת נשואין שע"י נשואין זכה בנכסי' א"כ אם יתקנו ב"ד דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל הרי בשעת נשואין קונה קרקעות שיש לה עכשיו לצמיתות אם תמות בחייו דהא אמרינן שם האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות משום דבעל שוי' רבנן כלוקח ראשון וזכה משעת נשואין לירש אותה כשתמות בחייו ואפילו אם תמכור קודם מיתתה נעשה הוא לוקח ראשון לזכות בנכסים והיינו משעת נשואין אם ימות בחייה. וכמ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב (דף קל"ט) דלהכי הבעל מוציא מפני שהוא לוקח משנשאה הרי שזכיית הבעל בירושתה נגמר קנינו בשעת נשואין וא"כ הנשואין גומרין קנינו בנכסיה אם תמות בחייו אף אם יבא היובל לא יחזור וה"ז קנין מכירה לצמיתות וכיון דמדאורייתא אינו יורשה רק שרבנן תקנו שיורש אותה הרי עוקרין דבר מה"ת וכמו דבעי למימר שאם יש בנכסים מעות הקדש שע"י נשואין של זה נעשה כמוציאין מעות הקדש