עונג יום טוב תכז

א"כ אף אנו נאמר השתא נמי דכתיב קרא דישראלית האוכלת בשביל בנה נפסלת היינו דוקא אם ידעינן שנבעלה לפסול ומשום דלא עדיף בנה מבעלה ואלו היה בעלה חי לא היתה אוכלת משום שאינה ראויה להיות תחתיו בנה נמי אינו מאכילה אבל בגוונא דבעלה מותר להיות עמה שאינו מחוייב להאמין שנבעלה לפסול מקרי גם היא קנין כספו ואוכלת בתרומה שפיר אף שהיא יודעת שנבעלה ולא אמרינן בזה שויא נפשה חד"א. ולפ"ז גם בנ"ד באיסור גרושה לכהן לא שייך שויא נפשה חד"א כיון דאין איסורה אלא מחמת קדושת כהונתו: ויש לדחות דודאי היכא דאומרת כשהיא נשואה שנבעלה לפסול לה שפיר אמרינן דכיון דאין הבעל מחוייב להאמינה דמשעבדא ליה משויא נפשה חד"א נמי לא שייך באיסור כהונה להכי מותרת אבל בפנויה שאומרת שנבעלה לפסול נימא דאסורה להנשא לכהן מטעם נאמנות ולא מטעם שויא נפשה חד"א רק דהיא נאמנת על גופה לאסור עצמה אכ"ע. דע"א נאמן לאסור בדבר שבידו אף באיתחזק התירא כדאיתא בגיטין דף נ"ד) וה"נ הרי בידה שלא להנשא לכהן והא דפריך בכתובות (דף כ"ב) גבי האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה כו' והא שויא נפשה חד"א ולא פריך שתהא אסורה מטעם נאמנות התם שאני שכבר חזרה בה ואזלה נאמנות דידה דלא ידעינן אם נסמוך אדיבורא קמא אי אדיבורא בתרא להכי תלינן לקולא מפני שהיא בחזקת היתר אבל אם לא חזרה אסורה לכ"ע מטעם נאמנות בלא שויא נפשה חד"א ולא גרע מהא דאמרינן בגיטין מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול הס"ת וה"נ מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים שיאמינו לדבריה ויהיו אסורים בה: מיהו מדברי רש"י ז"ל בקידושין (דף ס"ג) דאמר ר"א ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין ע"י לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה ופירש"י ז"ל ולענין איסורא טעמא אחרינא דשויתה נפשה חד"א עכ"ל משמע דגם זה אין האיסור מטעם נאמנות רק מטעם שויא נפשה חד"א ועיין במהרי"ק שורש יו"ד ובהפלאה כתובות (דף כ"ב) וכיון דהאיסור הוא רק משום חד"א לדעת הרא"מ ז"ל לא שייך גבי איסורי כהונה: ומדי דברי בדברי הרא"מ ז"ל קשה לי טובא דהרי בהדיא אמרינן בכתובות (דף כ"ג) אני טמאה וחברתי טהורה איהי שויתה נפשה חד"א הרי משמע דגם באיסור כהונה שייך שויא נפשה חד"א וצ"ע ולפמש"כ לעיל צ"ל דמיירי בכהנת האוכלת בשביל עצמה או ישראלית האוכלת בשביל בנה דבזה אמרינן שפיר שויה נפשה חד"א והארכנו בזה במק"א. עכ"פ בנ"ד יש לסמוך שפיר אאמתלא וכבר עלה בדעתי לשלוח לחקור בעיר חאטין אם נתגרשה אשה כזו אף שהוגד לי שיש עיר חאטין ואין ישראלים דרים בה ואולי תרי חאטין יש ע"כ לא רציתי לעכב הדבר עוד וביותר כי הכתב פטור נראה לעין שהוא מזוייף ע"כ אם אחר החקירה והדרישה אצל האשה תעמוד בדבריה שלא נשאת מעולם מצטרפנא בהדי מעכ"ת להתירה: סימן קנא ומה שפלפל מעכ"ת במה שנסתפקו הפוסקים הראשונים ז"ל הובא בשו"ע (אהע"ז סימן קי"ט) אם מדינא דהש"ס יכול אדם לגרש את אשתו בעל כרחה כשאין לו לשלם כתובתה: נ"ל להביא ראי' שיכול לגרשה אף שאין לו ליתן לה כתובתה מהא דאמרינן בנדרים (דף ס"ה) במתניתין מעשה באחד שנדר הנאה מאשתו והיתה כתובתה ת' דינרין ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה כתובתה א"ל ר' ח' מאות דינרין הניח אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ופריך בגמ' מטלטלי מי משתעבדא לכתובה ומאי קושיא דאף דמטלטלא לא משתעבדי לכתובה מ"מ הא אינו יכול לגרשה בע"כ עד שיתן לה כתובתה ושפיר קאמר לי' ר"ע לענין מה שבא לפניו לגרשה שאפילו אתה מוכר שער ראשך מחוייב אתה ליתן לה כתובתה ואם לאו אינך יכול לגרשה א"ו דיכול לגרשה אף בלא כתובה ור"ע דא"ל אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה לא לענין עיכוב הגט קאמר דיכול לגרשה בלא כתובה ג"כ רק לענין עיקר החוב שתשאר עליו קאמר לי' שיהא מחוייב ליתן לה כתובתה וע"ז שפיר פריך דלענין עיקר החוב הא מטלטלי לא משתעבדא לכתובה ולענין הגט אין עיכוב בנתינת הכתובה כלל. מיהו לפמש"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' לאלפס נדרים (דף ס"ה) דר"ע חייבו לגרשה וליתן לה כתובה משום דגריס במתניתין ובאת לפני ר"ע היינו שבאת לפניו לקבול על נדרו וחייבו לגרשה וליתן לה כתובה כדין הנודר הנאה מאשתו והוא לא בא כלל לפני ר"ע לגרשה א"כ שפיר קא פריך והא מטלטלי לא משתעבדי לכתובה דהא הוא לא הי' רוצה לגרשה כלל רק ר"ע חייבו לגרשה וע"ז קאמר לי' שמחוייב לגרשה וליתן לה כתובה והרי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אבל לפי גרסתינו דגרסינן ובא לפני ר"ע שפיר הוי ראי' מזה: וראיתי בירושלמי על הך מתניתין דפריך וגובין מן המטלטלין ומשני א"ר יבא אע"ג דגובין מן המטלטלין אמר לו שיתן ועיי' במפרש שם דהאי אע"ג דגובין מן המטלטלין הוא אע"ג דמקשין וכי גובין מן המטלטלין אומרים לו שיתן ביש לו קרקע עיי"ש שפירושו תמוה מאוד: אבל לפמש"כ נראה דכוונת הירושלמי הוא למה שכתבנו דאעפ"י דמקשית וכי גובין מן המטלטלין היינו שאין ב"ד גובין לה מהם אבל אומר לו שיתן דהיינו שאם בא לגרשה אומרים לו שאסור לגרשה עד שיתן לה ואם לא יתן לה אסור לגרשה ואין זה בתורת גבייה רק שהדין נותן שלא יגרשנה עד שיתן לה ואם אין לו אלא מטלטלין יתן לה מטלטלין ואם לאו אינו רשאי לגרשה וזה פשוט בכוונת הירושלמי ומוכח מזה דהירושלמי סובר שאינו רשאי לגרשה עד שיתן לה כתובה ויש לומר דגם הש"ס דילן סובר בזה כהירושלמי דאסור לגרשה בלא כתובה בדלית ליה ומה שהש"ס לא משני הכי משום דמפרש שהוא לא הי' רוצה לגרשה כלל רק שר"ע חייבו לגרשה וכפי' הריטב"א והירושלמי מפרש שהוא בא לפני ר"ע לגרשה: אלא שיש להקשות ע"ז דא"כ דאסור לגרשה בלא כתובה. א"כ אמאי תנן בב"ב (דף קס"ז) כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו וניחוש שמא אין לו ליתן לה כתובה ואסור לגרשה וכשהסופר יכתוב לו הגט הרי יהא בידו לזרוק לה הגט בע"כ ותתגרש ויפטור ממזונותי' והכתובה יהא עליו חוב בעלמא א"ו דיכול לגרשה בלא כתובה והכתובה ישאר חוב עליו: מיהו נראה דכ"ז הוא בזמן הש"ס שהיה יד ב"ד של ישראל תקיפה לירד לנכסיו ולגבות ממנו כתובתה אבל בזה"ז שאין יד ב"ד של ישראל תקיפה ואי בעי פריק מעליו עול מלכות שמים ולא יאבה ולא ישמע להם וודאי דאסור לגרשה בלי כתובה דאדעתא דהכי נישאת שלא יהא רשאי לגרשה בלא כתובה ולא גרע אומדנא דנשואי אשה לבעלה מאומדנא דפועל הנשכר לבעה"ב דכל מה דאמדינן לדעתו דפועל שע"ד כן נשכר לו אסור לבעה"ב לשנות וה"נ דכוותה ואף דאם גירשה מגורשת מ"מ וודאי דעפ"י דין אסור לו לגרשה אם אין לו ליתן לה כתובה: ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א ז"ל ביבמות פ' אלמנה (דף ס"ז) בכהן שהניח אשתו מעוברת והניח עבדים דסובר