עונג יום טוב תכו

נמי היכא דאיכא ע"א שהיתה א"א ואף דבשבויה לא איכפת לן אם יש לו ע"א שהיתה שבויה ונאמנת לומר טהורה אני בשבויה הקילו כמש"כ הב"ש (שם ובסי' ז' עיי"ש) ומה שהביא ראיה מדתנן במתניתין אם יש עדים לאו ראיה הוא כלל דכבר כתב הרא"ש ז"ל בריש ב"מ (סי' ג') דאיכא דוכתא דתני עדים וע"א נמי מהני ומש"כ הר"מ ז"ל דע"א שנשבית לא מהני לאסור נראה נמי דלאו מלשון אם יש עדים קדייק אלא מסוגיא דשתי נשים שנשבו קא יליף לה דהתם הרי חבירתה מעידה שנשבית ואפ"ה קאמר הש"ס בפשיטות אי דליכא עדים על עצמה אמאי לא מהימנא] וכיון שביארנו שמהני אמתלא דידה מותרת אפילו לכהן: עוד נ"ל לדון בזה דלא שייך לאוסרה לכהן משום דשויא נפשה חד"א לפמש"כ התוס' בנדרים (דף צ') באומרת טמאה אני לך דחזרו לומר במשנה אחרונה דאינה נאמנת. והקשו התוס' הא שויתה נפשה חד"א כדאמרינן בקידושין קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותי' הר"א ממיץ ז"ל דלא מצינו זונה שהיא אסורה להנשא לכהן דהוא מוזהר עלי' והיא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה והתוס' שם הקשו עליו דהא בפ' יש מותרות קאמר כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת עיי"ש והרשב"א ז"ל כתב בחידושיו וז"ל ותי' הר"א ממיץ ז"ל דזונה לא מוזהרת לכהן אלא כל היכא דהוא מוזהר וכדאמר ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב עכ"ל הרי שהרשב"א ז"ל הבליע בנעימת לשונו להזכיר גם הש"ס דיבמות דאיהי מוזהרת ואפ"ה כתב דלא אמרינן בזה שויא נפשה חד"א ונ"ל ברור שכוונתו ז"ל בביאור דברי הר"א ז"ל דשויא אנפשה חד"א לא שייך אלא היכא דהאיסור מצד עצמה אבל באיסור זונה שאין האיסור מצד עצמה אלא משום קדושת כהונתו שהזהירה התורה גם אותה שלא להכשילו בזה לא שייך שויא אנפשה חד"א ואף שהיא יודעת בעצמה שהוא בא עליה באיסור מ"מ כיון שהוא אינו מחוייב להאמינה ובהתירא קעביד גם היא אינה מוזהרת דענין שויא אנפשה חד"א לא שייך אלא בדבר שנתפס על עצמה איסור ולא היכא דאין איסורה מחמת עצמה ודמי קצת להא דאמרינן בנזיר (דף נ"ז) לרב אדא בר אהבה דאף דדרשינן לא תקיפו א' המקיף וא' הניקף במשמע מ"מ המקיף הקטן פטור דכל היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מקיף נמי פטור ועיין תוס' שם ובריש שבועות דאם המקיף לאו בר חיובא הניקף חייב דעיקר חיובא על הניקף אבל אם הניקף לאו בר חיובא מיפטר גם המקיף וכן בב"מ דף ע' כתבו התוס' גבי ריבית דאע"ג דהלוה עובר משום לא תשיך מ"מ לא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר עי"ש וה"נ עיקר האיסור מחמתו ואם הוא עביד בהיתר אף היא מותרת ואף דלא דמי להתם דהתם ניקף לאו בר חיובא באמת אבל הכא לפי דבריה הבעל בא עליה באיסור מ"מ סברת הרא"מ ז"ל כיון דרשאי לבא עליה ואינו מחוייב להאמינה אף היא מותרת ולא שויה נפשה חד"א כנ"ל בדעת הרא"מ: ובזה נראה נמי ליישב מה שהקשו לדברי הרא"מ דנהי דלענין זונה אמרינן דלא שויה נפשה חד"א מ"מ הא אמרינן נמי דאוכלת בתרומה. ובזה ודאי דאזהרה רחמנא מכי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל כדאיתא ביבמות (דף ס"ח) ונימא שויא אנפשה חד"א ונראה דהתם נמי כיון דרחמנא אמר קנין כספו אוכלת בתרומה והוא רשאי להיות עמה ואינו מחוייב להאמינה קנין כספו קרינן בה ואוכלת בתרומה ואף שהיא יודעת שנבעלה לפסול לה מ"מ הא כל ישראלית שנשאת לכהן אוכלת בתרומה מחמת בעלה ואשה זו נמי כיון דרשאית להיות תחתיו קנין כספו היא ואף דאמרינן כהנת לויה וישראלית שנבעלה לפסול אסורה לאכול בתרומה היינו אם אוכלת מחמת עצמה כגון כהנת אמרינן שנפסלה בביאה פסולה או שאוכלת מחמת בעלה כהן וכיון דנבעלה לפסול לה שוב אינה ראויה לבעלה ואינה אוכלת אבל בגוונא דבעלה יכול להחזיקה שאינו מחוייב להאמין שנבעלה לפסול אוכלת משום קנין כספו ולא איכפת לן מה שיודעת שנבעלה דהא ישראלית דעלמא נמי אינה אוכלת מחמת עצמה אלא מחמת בעלה ולא גרע מה שנבעלה לפסול כיון שמותרת להיות אשתו אוכלת שפיר ומהאי טעמא נמי אמרינן ביבמות (דף ס"ח ע"ב) דבעינן קרא מיותר לישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה שנפסלת ביאת פסולין ולא ילפינן מק"ו מכהנת משום דהיא הנותנת כהנת דקדש גופה פסל לה והיא דלא קדש גופה לא פסל לה ולהכי איצטריך קרא דבת ובת עיי"ש אלמא אי לאו קרא הו"א דכהנת נפסלת בשביל ביאת פסול לה אבל ישראלית האוכלת בשביל בנה אינה נפסלת כיון דבשביל בנה קאכלה