עונג יום טוב תכג

וכ"ז היכא דנעשה שליח גמור אבל היכא דליכא שליחות רק מה שאומרת שהיא רוצית להתגרש כיון שחוזרת אינו יכול לזכות עבורה ואפשר דאפי' חזרה רק בלבה מהני דבזה מהני מחשבה בעלמא כיון שבדיבור הראשון לא נקבע שום שליחות מהני החזרה בלב לבטל מה שאמרה שהיא רוצית להתגרש והכי משמע בקדושין (דף נ"ט) דאי לאו דמחשבה דטומאה רחמנא קריה מעשה היה המחשבה מוציא מידי מחשבה ובחשב עליו שיהא גמר מלאכה ואח"כ חישב לשפץ היה בטלה טומאתן אפי' במחשבה בעלמא וכיון דלא עשתה שליח רק שראינו שרצונה להתגרשת אמירה זו מתבטלת במחשבה בלב בעלמא כיון שלא נקבע ענין שליחות ע"י אמירתה שאמרה שרצונה להתגרש וכיון שאם חזרה בה הוי חוב ודאי דבעינן למיחש שמא בשעת קבלת הגט חזרה בה בלבה ולא מהני שגלתה דעתה שרצונה להתגרש: וראיתי להגאון חת"ם סופר ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ט) בשחטה ואח"כ חשב עליה הוכיח סופו על תחילתו וכן בנתן נכסיו לאחר והיה בהם עבדים ושתק ובסוף צווח דהוכיח סופו על תחילתו דמדהשתא לא ניחא ליה מעיקרא נמי לא ניחא ליה וה"נ נימא כיון שהיא מתרצית אחר ששומעת שזיכו לה הגט מסתמא גם בשעת קבלה ניחא לה וירד לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט דעל זמן מועט אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ועל זמן מרובה לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו עיי"ש: ולפענ"ד ז"א דהוכיח סופו על תחילתו לא שייך אלא אם עשה אדם איזו מעשה ואנו יכולין לדון כוונתו על שני פנים בזה שייך לומר לברר כוונת מעשיו בתחילתו ממה שהוא עושה בסופו כמו התם שאנו מסתפקין בכוונת שחיטתו אם הוא לשם עכו"ם או לא ומסתבר הדבר ממה שאמר אח"כ ששחיטה זו יהא לשם עכו"ם שגם מתחילתו היה לשם עכו"ם וכן גבי עבדים שאנו מסתפקין על כוונת שתיקתו מה זו שתיקה ואנו מבררין ע"י צווחה שאח"כ שגם מעיקרא לא ניחא ליה והנה כ"ז הוא אם בודאי חשב מענין שאנו דנין עליו רק שאנו מסתפקין למה היתה מחשבתו בזה אנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו כמו התם דבשעת שתיקה בודאי היתה שתיקתו על א' משני פנים או דלא איכפת ליה או דניחא ליה וכן בשחטה ואח"כ חישב שאנו מסתפקין על שעת שחיטתו אם חישב לשם עכו"ם או לא דזה דבר ברור הוא שחישב או לא חישב ואם לא חישב ודאי מותרת ע"ז אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שמחשבתו היה כמו שחישב בסוף אבל אם יכול להיות שלא חישב כלל מענין זה שאנו צריכין לדון אלא דכיון דלבסוף חזינן דעתו לאחד משני פנים מסתמא גם מעיקרא אלו היה מחשב מענין זה היה ג"כ דעתו כמו שעשה לבסוף אין זה בגדר הוכיח סופו על תחילתו: ודבר זה תליא בפלוגתא דישל"מ דלרבא אמרינן אף שבשעה שנפל ממנו ודאי לא עלה על דעתו ענין יאוש כלל דהא לא ידע דנפל מיניה מ"מ דמי כאילו נתייאש קודם הנפילה ולאביי אמרינן דלא מהני ישל"מ ולא הוי יאוש כשנתייאש קודם שבא ליד המוצא והכי קי"ל דישל"מ לא הוי יאוש. וא"כ ה"נ גבי גט איך נימא אם זיכו לה הגט ובשעה אחר זיכוי הגט אמרה שהיא רוצית להתגרש דהוכיח סופו על תחילתו כיון דיכול להיות שברגע נתינת הגט ליד השליח לא חשבה מענין זה כלל ולא אמרינן תגלי מילתא למפרע כיון דאח"כ ניחא לה מעיקרא נמי ניחא לה אע"פ שלא ידעה ולא חשבה מענין זה כלל דהא זהו עיקר ישל"מ ובישל"מ קי"ל דלא הוי יאוש ולא מפלגינן בין נתוודע לו לזמן מרובה אחר דאתי ליד המוצא או לזמן מועט אלא בכל גווני לא הוי יאוש. ובהדיא כתב רש"י ז"ל בב"מ דפריך ממעות מפוזרין הרי אלו שלו ואמאי הא לא ידע דנפל מיניה ומשני התם כדר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ופירש"י ז"ל דודאי ידע ומתייאש קודם שבא ליד המוצא משמע אלו היה מתוודע אחר שבא ליד המוצא לא מהני אע"ג שנודע לו בזמן מועט אחר שבא ליד המוצא אפ"ה אמרינן דלא הוי יאוש ולא מהני אלא אם נודע לו קודם שבא ליד המוצא אבל נודע אח"כ לא מהני למקבע האי רצון דלבסוף גם בתחילה כיון דבתחלה לא חשב על זה והמחשבה לא מהני אלא בשעה שחישב עלה: תדע לך דהא עד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן אלא אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אבל אם הוכיח תחילתו על סופו ודאי דאמרינן כגון שאמר המקבל מתנה קודם הנתינה שרוצה לקבל העבדים אם יתן או שאמר שאינו רוצה לקבל ואח"כ זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ודאי דאמרינן הוכיח תחילתו על סופו וכאן אמרינן אפי' בצווחת להתגרש קודם הזיכוי שמא חזרה בה ולא אמרינן הוכיח תחילתו על סופו א"ו דהיינו טעמא כיון דאפשר דבשעת הזיכוי ממש לא חשבה מענין הגט כלל א"כ אפשר לומר דחזרה בה והיינו אלו היינו שואלין אותה בשעת מעשה היתה חוזרת בה דדיבורה הראשון אינו קובע בה הרצון וכיון דאנן ידעינן דיש קצת חוב ג"כ בגרושין להכי בשעה שאינה מחשבת בהדיא שהיא רוצית להתגרש לא מחשב זכות ואינה מתגרשת ע"י זיכוי [ולשון הירושלמי דחש לומר שמא חזרה בה אפשר לומר דלאו דוקא הוא שחשבה מענין הגט וחזרה אלא דאנו צריכין לחוש אולי היתה חוזרת אם היתה חושבת מענין זה להכי לא נקבע בה הרצון שצווחה מעיקרא] ואף שאם היו שואלין אותה היתה רוצה להתגרש דהא הוכיח תחילתה על סופה ודאי דאמרינן ומעיקרא אמרה שרצונה להתגרש מ"מ כיון שלא נשאלה ע"ז ולא חשבה מענין הגט לא נקבע הרצון בה בשעה שאינה מחשבית ומעלית על דעתה רצון הגירושין וכיון דבאמת יש חוב בגירושין לפי אומדן דעת חז"ל ואין השליח יכול להעשות שליח עבורה ולא מהני מה שאמרה מעיקרא שרוצית להתגרש ולא דמי להא דהוכיח סופו על תחילתו דשם ודאי חישב מענין זה דכיון שהלה נותן לו מתנה והוא שותק לא ימלט מא' משני פנים או שבשעת שתיקה היה בלבו שטוב הדבר לפניו או לא וכן בשוחט ואח"כ חישב ששחיטה זו לעכו"ם אמרינן מדאמר אח"כ שרוצה לעבוד עכו"ם בשחיטה זו מסתמא גם מעיקרא רצה לעבוד בשחיטה וודאי חישב בהדיא בשעת שחיטה לשם עכו"ם דכן דרך העובדים עכו"ם בזביחה והוכיח סופו על תחילתו שחישב בהדיא בתחילתו כמו שאומר לפנינו בסופו אבל בגט אם נעשה שליח לקבל גיטה בשעה שהיא לא חשבה מענין זה דמאליו לא נקבע בה הרצון שעי"ז יהא הוא שלוחה ודברי החתם סופר ז"ל במחכ"ת תמוהין בזה וראיתי להחכ"צ (בסימן מ"א) באחד שנשבע שלא לגרש אשתו בע"כ ושלא לישא אחרת קודם נשואין ואח"כ נמצא בה מומין ושהה עמה כמה שנים ועתה רוצה לגרש בע"כ דאסור לעבור על שבועתו ואף דאיכא למימר אדעתא דהכי לא נשבע מ"מ כמו שאחר נשואין לא הקפיד כמה שנים אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שגם בשעת השבועה הי' נשבע אף שהי' יודע מהמום הזה ע"ש ולפמ"ש אין שייך כאן הוכיח סופו על תחלתו כיון שלא עלה על דעתו דבר זה ודו"ק: ודע דהא דאמרינן לרבנן בשיחרורי עבדים או במזכה גט לאשתו אם נימא דהוי זכות דאינו יכול לחזור בו מתגרשת בקבלתה מיד לשיטת התוס' וסייעתם הוא דווקא אם