עונג יום טוב תטז

הר"מ ז"ל להביא אוקימתא דירושלמי משום דגם לדידן דקי"ל כר"י נ"מ לענין ביטול שלא בפניו דמודה בזה ר"י דאינה מתבטלת בלא שינוי ובשינוי כל דהו מתבטלת ומדויק היטב לשון הרמב"ם ז"ל לנכון שכתב האומר לשותפו ולבן ביתו לתרום והלכו לתרום והוסיף תיבת והלכו דבלא הלכו אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אפי' בלא שינוי משום דקי"ל כר' יוחנן אבל בהלכו לתרום בזה אמרינן לא אתי ביטול דשלא בפניו ומבטל דיבור דבפניו להכי אם אין כאן שינוי תרומתו תרומה. אבל אם שינה כגון שקבע לו בצפון ותרם מן הדרום אע"ג דבלאו ביטול אין זה שינוי מ"מ בביטול מהני האי שינוי דלא נימא לא אתי דיבור ומבטל דיבור [ואפי' אם נימא דמתניתין נפרש כפשטיה לדידן דקי"ל כר' יוחנן דמיירי בביטל בפניו אבל הר"מ הוצרך להשמיענו האי אוקימתא דירושלמי בהלכו השלוחים דבזה לא אמר ר"י לא אתי דיבור ומבטל דיבור בזה תליא בשינוי ולא הוצרך לבאר האי דינא דבפניו מצי מבטל ושלא בפניו בעי ב' שסמך על זה שכבר ביאר בדיני גיטין דיני ביטול השליחות רק שהוצרך להורות לן האי אוקימתא דירושלמי דאף דלא הוי ביטול מ"מ אם שינה קצת שפיר הוי ביטול]: ולפי מה שביארנו מש"כ המחבר ואי ביטלו שלא בפניו הרי הוא בטל אם בטלו שלא בפני עדים נראה דלשיטת התוס' דגטין [וכמו שבארנו] והר"ן לא מהני ואף לתי' הראשון של הרמב"ן י"ל דמדאורייתא לא מהני ביטול דשלא בפניו אלא בפני שנים ומ"מ אף לתי' הראשון של הרמב"ן וכמו שביארנו מ"מ יחדום לעדים אפשר דלא בעינן ועוד דמאן לימא לן שלא אמר להא"ח שיודיעו לו דרך לכתם על חעלמא כי הוא ביטל הגט: ומש"כ כבודו כי לא העידו בפני ב"ד והוי עד מפי עד ולא מהני כלל, תמהני הא אמרינן בקדושין (דף י"ב) והאיכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הויא ביה שו"פ: ומסיק שם אם הקילו בשבויה נקיל בא"א וכתבו התוס' דמיירי שיצא קול שיש עדים באידית או במדה"י והר"ן כתב דמיירי בקול דלא איתחזק בב"ד דבאיתחזק בב"ד חוששין כדאיתא בגיטין (דף פ"ט) וכאן מיירי בלא איתחזק ואפ"ה חוששין כיון דבודאי קדשה רק שאין אנו יודעין אי שו"פ להכי חוששין וקול דאיתחזק בב"ד מיקרי שבאו פלוני ופלוני ואמרו שמעו מפלוני והיינו שבאו לב"ד ב' עדים כדאיתא בשו"ע ובנד"ד אף דמיקרי קול דלא איתחזק בב"ד שבאו לב"ד רק עד א' לחוד עכ"ז חוששין דמה התם דהוי ספק בקדושי חוששין כש"כ כאן דהיא בחזקת א"א דחיישינן לקלא עד שיתברר הדבר בעדים והרשב"א ז"ל פי' בחידושיו הא דאמרינן בש"ס משום תקנת עגונות לא שיבטל באמת אלא שיצא הקול שביטל והוא ביטל באמת אחר הגירושין והיא תחוש לקלא שמא ביטל קודם גירושין ולא תנשא בחנם עיי"ש הרי דמשום קול בעלמא לא תנשא ועוד דלדעת ר"ת וסייעתו שולחין העדים כתבם לב"ד ומדאורייתא א"צ קיום ב"ד כלל ומי יקל ראש נגד ר"ת וסייעתו דעדות שבכתב הוי עדות מעליא ואפשר עוד לומר דלהכי קתני במתניתין בראשונה הי' מושיב ב"ד במק"א וקרי ליה ב"ד מפני שיכולין לכתוב עדותן וכמש"כ התוס' בב"ב (דף מ) גבי מחאה שהקשו לפי שיטת רש"י ז"ל דהא הוי מפי כתבם דהא לא נעשה מדעת איזה מתחייב ותירצו דתקנת חז"ל הוא שיכולין לכתוב וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון המתחייב עכ"ל, וכן בפרוזבל היתה תקנת חכמים שיכתבו וקרו להו ב"ד כדאיתא בגיטין שם ואפשר דה"נ להכי קרי להו ב"ד שיכולין לכתוב עדותן, ובפרט אם נאמר כפשטות התוס' (בר"פ השולח) דמדאורייתא אפי' ביטול בפ"ע נמי מהני כיון שאינו רוצה לגרשה ורק רבנן אפקעינהו לקדושין מינה משום תקנת ממזרין קודם תקנת ר"ג ותיקנו שיהא הביטול בפני ב' דוקא [ועיין תוס' ד"ה מ"ד שנסתפקו אם לחומרא הוי גט מעליא אף שביטלו בפ"ע] ותקנו בפני ב' כדי שיהא קול ולא תנשא עיי"ש שכתבו כן כמה פעמים (והארכנו בזה במק"א) א"כ כיון דעיקר התקנה הוי בפני ב' כדי שיצא קול נתנו להם רשות לכתוב עדותם כמו גבי מחאה כדי שיצא הקול ויתבטל הגט: ועוד נ"ל לפמש"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף פ"ג) בסוגיא דאומר אמרו לעדים שיכתבו ולעדים ויחתמו דכשר ולא הוי עד מפי עד משום דחד לא מהימן אבל תרי דמהימני לומר שהבעל צוה לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו א"צ להעיד הדבר בב"ד דע"י אמירתם עדיין לא נגמר שום מעשה רק שאומרים שהבעל צוה לכתוב אין בזה דין עד מפי עד א"כ נראה דה"ה עדים המעידים שאמרו להם ב' שהבעל ביטל הגט נמי אין בזה דין עד מפי עד שהרי לא נתגרשה עדיין רק שהעדים אומרים שלא יתנו לה ומה לי אם אומרים בשם הבעל שצוה ליתן לה ומה לי אם אומרים שהבעל מיחה שלא ליתן לה בתרווייהו לא שייך עד מפי עד ואין אנו צריכין בזה הגדת עדים בב"ד ונראה דאפי' חד נמי מהימן אם אומר שביטל הבעל הגט בפני שנים דע"א נאמן לאסור באיתחזק איסורא והתם באומר אמרו דלהיתר קאתי בעי שישמעו מפי שנים ובביטול הגט דבאין לאסור באיתחזק איסורא חד נמי מהימן ומש"כ התוס' והר"ן בגיטין דבעי שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים בארנו במק"א] ולחוש שלא ליתן הגט חד נמי מהימן ואף דאמרינן אין ערעור פחות משנים הא אמרינן בקידושין (דף ע"ג) ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל גבי חיה דליכא חזקה דכשרות ערעור חד נמי מהני ובגיטין (דף ט') דאמרינן נמי ערעור חד לא מהני משום דעדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל הכא דאיתתא בחזקת איסור עומדת מהני ערעור דחד שלא למסור הגט ובפרט במילתא דעבידא לגלויי ובפרט שאין אנו צריכין לכ"ז דקי"ל דחוששין לקול דלא איתחזק בספק קידושין כ"ש בספק ביטול הגט: ומה שרצה לצרף סברת הרשב"א דלגוף הגט לא מהני ביטול כלל אתמהה דמה ענין זה לכאן הלא מבואר בטור וב"י ובכל הראשונים דבסתמא אם מבטל הגט כוונתו על ביטול השליחות רק שאם אמר בהדיא שמבטל הגט בעצמו ואח"כ חוזר בו ורוצה לגרש בו ועיין בר"ן שפירש דאפי' ביטול הגט בהדיא מפרשינן ליה דקאי אשליחות משום דהגט אינו מקבל ביטול ומזה הוכיח דלא כהר"מ ז"ל עיי"ש] בזה נחלקו הראשונים והרמב"ם אי מצי לגרש בו אבל סתם ביטול הוא ביטול השליחות ובמה נשתנה ביטול הזה מכל הביטולין ומה שרצה לצרף דהוי זכות להאשה וזכין לה הגט ולא מהני ביטול ופלפל בזה בדברי הרי"ף, תמהני דכל היכא דזכות הוא לה הא בעינן שהשליח יכוין לזכות לה [כמש"כ הר"ן בהדיא שם] וכאן מי ידע השליח לזכות לה קודם הביטול והוא לא נעשה שליח לזה כלל והבעל עשאו שליח להולכה בפירוש כפי הנוסח שנהגו מסדרי גיטין ותיכף כשיגיע גט זה לידה תהא מגורשת א"כ כיון שהבעל אומר בפירוש שעושה אותו שליח הולכה איך אפשר לזכות הגט עבורה בלא דעת הבעל ובפרט שהשליח אמר בפירוש שנעשה שליח להולכה וגם איך אפשר להחליט הדין שזהו זכות לה והלא כמה אנ"ח נושאין נשים ודרים עמהן כדכה"א ואף שהיא צווחה אז שרוצית להתגרש כבר אמרינן בירושלמי (בפרק התקבל) הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה היינו שמא ברגע שנמסר הגט להשליח חזרה בה ואף כאן מאן לימא לן דהוי זכות: ומה שפלפל כבודו בדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן הרי נשבע הבעל שלא יבטל הגט כמו שנוהגין בכל ב"ד, נ"ל שאין זה ענין לכאן כלל להא דא"ע לא מהני, דזה לא שייך אלא היכא שאנו רוצין לקבוע ענין ע"י מעשיו כמו בגזל וריבית דאמרינן שקונה הממון ונכנס לרשותו או מכירת מעשר או חלות תרומה מן