עונג יום טוב תיג

ומתחילה נעשה שלוחו ולא איצטריך לי' למנקט הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דטעמא דרב משום דאדיבורא דידי' סמיך עכ"ל רש"י ז"ל וא"כ הרי הוא מבואר מדבריו ז"ל דלרב אשי דאמר דטעמא דרב משום דעקר שליח לשליחותו אינה מגורשת אפילו אם לא טעה הבעל להיות בדעתו שהאשה עשתה שליח לקבלה אלא אדיבורה דידה סמיך ואומר בלבו שיכול להיות שהיא אמרה הבא לי גיטי והשליח שינה לאמר התקבל לי גיטי ומצידו נכון להיות כמה שאמרה אפ"ה לא הוי גט משום דעקר שליח שליחותו ולא מהני מה שהבעל מסכים שיהי' שליח להולכה משום שכיון שלא נתרצה השליח בתחילה לא מהני מה שמתרצה אח"כ כדברי הב"א: ואכתי נ"ל דמסתבר לאמר דלא איכפת לן במה שהשליח אינו מתרצה בתחילה אם מתרצה אח"כ והתם דאינה מגורשת לאו משום מיאונו של השליח בשעת נתינה הוא אלא משום לתא דבעל והיינו משום דאף דאדיבורה דידה סמיך וכשהבעל אומר הילך כמה שאמרה נכון בלבו וגמר בדעתו להיות כמה שאמרה היא באמת להשליח ולא דווקא לפי שינוי של השליח מ"מ הכא א"א לאמר דהבעל מכוין אם אמת הדבר שאמרה התקבל הוי שליח לקבלה ואם אמרה הבא לי גיטי הוי שליח להולכה דהא הבעל מבין מעצמו שאם היא אמרה הבא והשליח שינה לאמר התקבל ע"כ לא על חינם שינה אלא משום דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה א"כ גם הבעל אינו גומר בדעתו לעשותו שליח להולכה כלל ולהכי לא מהני מה שהשליח מתרצה אח"כ משום דהבעל לא עשאו מתחילתו כלל שליח הולכה וזה שכתב רש"י ז"ל דאפילו לא טעי הבעל וסמיך אדיבורא דידה ויודע שאפשר שאמרה הבא לי גיטי נמי לא מהני משום שהבעל רואה שהשליח עוקר שליחות הולכה ובע"כ אינו יכול לעשות ונתן רק לשם קבלה (ולא מהני) ומה שמתרצה השליח אח"כ להולכה נמי לא מהני כיון שהבעל לא עשאו מתחילה להולכה דהי' סבור מה בצע כי אעשנו שליח להולכה אף כי אם אמרה הבא לי גיטי הא הוא עוקר לשליחותו אבל היכא דהבעל אינו יודע ממיאונו של שליח בתחילתו יכול השליח להתרצות ולמסור לה: אחרי כותבי זאת מצאתי בריטב"א בחידו' לגיטין (דף ס"ג) שכתב אהא דאמרינן דעקר שליח לשליחותו וז"ל וא"נ איכא לפרש דבעל לא יהבי' נהלי' אלא בתורת קבלה ולאו משום דבעלמא לא אמרינן דאדיבורה דידה קסמיך אלא משום דבעל חשיב הכא דאיהו לא יקבלנה אלא בתורת קבלה משום דהוא סבור דשליח כיון דעקר לשליחותו לא יוליכנו לה וכיון שכן הכא אדיבורא דידי' סמיך עכ"ל הרי גם הוא מפרש דהא דאמרינן דעקר שליח לשליחותו לאו משום לתא דשליח הוא אלא משום לתא דבעל: אולם עיינתי בסוף דברי הריטב"א וראיתי שכתב שם מעיקרא לפרש הא דאמרינן דעקר שליח לשליחותו משום דלא קיבלו שליח אלא בתורת קבלה ואע"ג דאח"כ מוליכה שליח אצלה נמלך הוא אבל מעיקרא לאו אדעתא דהכי קיבל ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאדעתא דהולכה קבלי' ואח"כ כתב וא"נ איכא לפרש דבעל לא יהבי לי' אלא בתורת קבלה ולאו משום דבעלמא לא אמרינן דאדיבורה דידה סמיך אלא משום דבעל חשיב הכא דאיהו לא יקבלנו אלא בתורת קבלה משום דהוא סבור דשליח כיון שעקר לשליחותו לא יוליכנה אצלה וכיון שכן אדיבורא דשליח קסמיך. ולפי פירוש זה אפילו הוליכה לה השליח מיד דהשתא נראה דאיהו לא על דעת לעקור לשליחותו הוא דאמר הכי אפ"ה לא הוי גיטא משום דהבעל לא יהבי נהלי' אלא בתורת קבלה אבל באידך פירושא כיון שהשליח מוליך לאלתר להאשה הי' לנו לאמר דלא עקרו והוכיח סופו על תחילתו עכ"ל הריטב"א ז"ל והנה מדכתב לפום הך פירושא משום לתא דבעל הוא דלא מהני אפילו הוליכו אח"כ השליח דהשתא נראה דאיהו לא על דעת לעקור שליחותו אמר הכי אפ"ה לא הוי גיטא משום לתא דבעל משמע דאם באמת הוי עקר השליח שליחותו לא מהני מה שמוליך אח"כ לה גם משום לתא דשליח ומשום כיון דמתחלה כשקבל לא רצה להיות שליח רק שכתב הריטב"א דמשום לתא דשליח לא איכפת לן משום דאמרינן דלא עקר לשליחותו כלל והוכיח סופו על תחילתו אבל אי הוי עקר לא מצי למהדר ולמהוי שליח: אבל כבר כתבנו דמדברי הש"ס אין הכרח לזה כיון דמצינו לפרש הא דאמרינן עקר לשליחותו הוא משום לתא דבעל א"כ נוכל לאמר דהיכי דליכא למיחש שהבעל לא עשאו שליח להולכה כגון היכא דליתא לבעל לפנינו לא איכפת לן מה שלא רצה השליח מתחילה וכיון שנתרצה בסוף מהני ונראה דגם הריטב"א ז"ל כ"כ לרווחא דמילתא דאפילו אם נימא דגם השליח לא עקר כלל שליחותו נמי לא מהני משום לתא דבעל. אבל אין הכי נמי דלא איכפת לן עקירת השליח אם נתרצה אח"כ כנ"ל ונכון הדבר ודו"ק: ובמה שרצה הפ"י שם לחדש דשליח שנעשה שליח באונס נמי הוי שליח ומביא ראי' מחצר דהוי שליח אף דבע"כ מותיב יש לעיין בזה טובא דשאני חצר דרחמנא רבי' לשויי' שליח אבל שליח באונס אפשר דלא מהני דלא מצינו בכל התורה שמעשה אונס יהא כרצון ואף דגבי מצות מצינו דלמ"ד א"צ כוונה יצא בכפאו פרסיים בר"ה (דף כ"ח) שאני התם שכיון שחיובא רמי עליו לאכול מצה בלילה זו שפיר אמרינן דבאונס נמי הוי קיום המצוה שהרי נעשה מה שמחויב לעשות אבל בדבר שאין עליו חיוב לעשות אם נעשה באונס כמאן דלא עביד דמי וכן הא דמצינו בע"ז (דף מ"ג) דאמרינן שם דעכו"ם מבטל ע"ז בעל כרחו מהא דסטרו ובטלו הוא נמי משום דכיון דהע"ז ראוי' להתבטל באמת כל שביטלה אדם אף באונס הוי ביטול [ואף שאין העכו"ם מצווה על ביעור עכו"ם מ"מ ודאי אם ביטלה מצוה קא עביד] ועוד דאפשר דכיון דהעכו"ם רואה שאין העכו"ם מצילתו מיד הישראל וגברה יד ישראל עליו לבטלה הוא מבטלה באמת דכה"ג אמרינן אפילו גבי ישראל שם (דף נ"ג) בימוסיאות של עכו"ם בשעת הגזירה אסורה משום דא"א דליכא חד דלא פלח להו ברצון ופירש"י ז"ל שם דכיון דרואה יד ישראל מטה פלח לה ע"כ, וא"כ כ"ש דאמרינן בנכרי דיבטלה ברצון מחמת שיד ישראל תקיפה עליו אבל אונס גמור לא מצינו דליחשב כמאן דעביד ואחרי כותבי מצאתי להגאון בספר גט מקושר שדעתו ג"כ דשליחות באונס הוי שליחות ומביא ראי' מהא דאמרינן (בב"ק ע"ט) נתנו לבכורות בנו לש"ח והשואל נושא שכר והשוכר הגביהו או שהוציאו חייב ומתחייב הנגב בהגבהת השומר שהגביה בשליחותו ופירשו שם התוס' דמיירי שהשליח לא ידע שהוא גנוב דאם ידע השליח הא קיי"ל אשלד"ע עיי"ש והא ודאי אלו ידע לא הי' מתרצה להגביה דלמה לו להיות מסייע ידי עוברי עבירה ובפרט בשו"ח דלא נהנה מידי ואפ"ה אין השליחות מתבטל בשביל זה, אם כן הוא הדין דאין השליחות מתבטל בשביל אונס עי"ש בדבריו. ולענ"ד לאו ראי' כלל דהרי מצינו בחליצה (ביבמות ק"ו) דחליצה מוטעת כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז ולא אמרינן דאלו הוי ידע שלא תתן לא הי' חולץ ואפ"ה אמרינן שם חליצה מעושית פסולה ע"ש הרי דמצינו דבמקום שטעות אינו פוסל מ"מ אונס פוסל א"כ אפשר לאמר גם בשליחות אע"ג דטעות אינו פוסל השליחות מ"מ אונס פוסל וטעמא דמילתא בארנו במק"א דבחליצה לא בעינן רצון רק כוונה לחוד ולהכי במה דעבד על תנאי נמי מיקרי כוונה שהרי כיון למצות חליצה ואין תנאי פוסל הכוונה משא"כ אונס דכמאן דלא עבד דמי פוסל בחליצה [ולהכי בחליצה מעושה אינו פוסל כלל מאחים דכמאן דלא חלץ כלל דמי וחליצה שמסר מודעא עליו פסול ופוסל משום דכיון דלא נאנס באמת רק שמסר מודעא לא מחסר רק הכוונה וחליצה בלא כוונה פוסל מן האחין כמ"ש באו"ח סימן ב'] והיינו נמי טעמא גבי שליחות דבשוגג ומוטעה אינו פוסל ואונס פוסל דלא בעינן רצונו כמו בכל הקנינים דהא אינו מוציא מרשותו שום דבר ולא בעינן אלא כוונה ודעת