עונג יום טוב מא

דבטל מצותה ומ"ש הר"מ ז"ל שם (בה' רוצח) דאם מתה העגלה או נשחטה אסורה הוא רק מדרבנן וכמו שבארנו דאף בדבר שאסור רק מטעם הזמנה ובטלה מצותה אסור מדרבנן כמו סוכה שנפלה ואתרוג שנפסל ואע"ג דגבי סוכה שנפלה דאסורה משום דאתקצאי למצותה כיון שעבר החג הותרה והכא גבי עגלה ערופה שנשחטה שכ' הר"מ שאסורה אף לאחר שהביאו עגלה אחרת ולא שרינן לה מטעם שבטלה מצותה והביא אחרת לא דמי כלל דסוכה יש לה זמן למצותה ואחר זמן מצותה בטלה וכלתה מצותה לגמרי אבל ע"ע איתקצאי ע"מ שיהא בה איסור עולם ומה שהביאו עגלה אחרת לא מיקרי בטלה וכלתה מצותה דהא העגלה השניה נעשה בה המצוה ונערפה ונאסרה והיא באיסורה ונקברת וגם אפרה אסור ולא נתבטלה המצוה רק שנעשתה באחרת ועדיין מצותה קיימת ומתקיימת בשניה להכי גם אותה שנשחטה אסורה מטעם איתקצאי למצותה שהוקצה להיות אסורה לעולם באיסור ע"ע דמצות ע"ע עדיין קיימת ומתקיימת באחרת ולא דמי לנמצא ההורג דתצא ותרעה בעדר מטעם שנתבטל מצותה דהתם כשנמצא ההורג בטלה המצוה לגמרי אבל הכא שמתה העגלה או נשחטה לא בטלה מצותה משא"כ גבי סוכה שמתחילה לא איתקצאי רק לשבעה ואחר שבעה כלתה מצותה לגמרי להכי כשנפלה ויש בה איסור מוקצה אינה אסורה רק לשבעה לזמן שנתקצית מתחילה: ומה שכתבנו בנשחטה או מתה אסורה מטעם איתקצאי למצותה אף שאינה ראוי' כעת אף שלכאורה יש סתירה לזה מדברי התוס' בשבת (דף כ"ב) שהקשו דל"ל כל הני טעמי דהכא אמרינן משום ביזוי מצוה ובכירה אמרינן טעמא דמוקצה ותרצו דטעמא דמוקצה בעינן כדי לאסור אף אחר שנפלה דליכא ביזוי מצוה ומשום טעמא דמוקצה לא הוי אסרינן בחוה"מ דבחוה"מ לא שייך מוקצה להכי אסרינן משום ביזוי מצוה אף בחוה"מ עיי"ש וכ"כ בהגהות אשרי שם דבנפלה בחוה"מ ליכא איסורא הרי דבחול ליכא למיסר היכא דנפלה דליכא ביזוי מצוה מ"מ דבריהם תמוהים מאוד דהא בש"ס דביצה קאמר אברייתא דאין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר דהא דמתיר ר"ש מיירי בנפלה ואפ"ה מסיק שם בברייתא ושווין בסוכת החג בחו"המ שאסורה והיינו שאסורה כל ימי החג וכדאמר התם דעצי סוכה איתקצאי לשבעה דהוקצה למצותן הרי דמהני טעמא דמוקצה לאסור אף בחוה"מ ואף בנפלה ומצאתי אח"כ בתשובת הרא"ש (כלל כ"ד) שסתר דברי התוס' ג"כ מדברי הש"ס דביצה ותירץ שם תירוץ אחר קושיית התוס' (דמשום מוקצה לא הוי אסורין הנוין בחוה"מ שהרי אין הסוכה בטלה כשאין בה נוין הלכך איצטריך לטעמא דביזוי מצוה וכיון דאסורין משום ביזוי מצוה אף בחוה"מ בעודן תלוין אסרינן בחוה"מ אפילו נפלו מטעם הוקצה למצותו עיי"ש) ומבואר דגם בחול שייך טעמא דהוקצה למצותו והכי משמע לישנא דהש"ס בקידושין (דף נ"ז) דקאמר ר' יעקב גבי שחטה ונמצאת טריפה הואיל והוקצה למצותה אסורה. ומצאתי אח"כ שגם הג"מ ז"ל הביא דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל וא"כ אתי שפיר דאם נשחטה עגלה או מתה דאסורה מטעם הוקצה למצוה מדרבנן *): ובזה יתישב דברי הרמב"ם שפסק בצפורי מצורע דנאסרין משעת שחיטה דלכאורה קשה לפי דברינו דגם רבא ור"י דסברי עריפתה אוסרתה מודו דאסורה מחיים מטעם הזמנה א"כ אמאי בצפורי מצורע נמי לא אסרינן מחיים מטעם הזמנה כדאשכחן שם בקדושין בשחטה שלא באזוב דר' יעקב אמר הואיל והוקצה למצותה אסורה ור"ש אמר הואיל ונשחטה שלא כמצותה כשירה וקאמר שם הש"ס ע"כ לא פליגי אלא דר"י סבר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ור"ש סובר ל"ש שחיטה אבל דכ"ע דמחיים לא מתסרא וא"כ כיון דשחיטה מקרי הוקצה למצותה אמאי לא מיתסרא מחיים מחמת מוקצה למצותה מטעם הזמנה אם לא נפסלה כמו בע"ע שכתבנו לעיל דלכ"ע אסורה מטעם הזמנה ועוד קשה שהרשב"א ז"ל כתב במה דאמר ר"י דצ"מ אינן נאסרין עד שעת שחיטה שפי' רש"י ז"ל דהמשולחת מותרת והקשו התוס' והרשב"א דהא במתניתין תני צפורי מצורע משמע שגם המשולחת אסורה. וכתב הרשב"א ז"ל דאף דר"י סובר דלקיחה לא אסרה רק שחיטה אוסרת מ"מ מודה דמשולחת נמי אסורה משעת שחיטה אלא שלאחר שילוח רבי קרא להתירא אבל עד שילוחה אסורה מדקתני בכל דוכתא ציפורי מצורע ושם בסוגיא דדרש ר"י כל ציפור טהורה תאכלו זה המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפך אנא ומשני ר"י לא מצינו בע"ח שאסורין וע"ז הקשה הרשב"א הא משולחת נמי בע"ח היא ואסורה משעת שחיטה עד שילוח ותירץ דהתם משום דקאי למצותן דהיינו שילוח והש"ס קאמר לא מצינו בע"ח שנאסרין אחר שנעשה מצותן עכ"ל הרי שכ' הרשב"א ז"ל דהא דמשולחת אסורה עד שילוח הוא משום דקאי למצות שילוח א"כ קשה מ"ש משולחת דאסרינן לה קודם מצות שילוח משום דקאי לקיום מצותו והיינו מטעם הזמנה ובשחוטה לא אסרינן אלא משעת שחיטה שנתקיים מצותה אבל עד שעת שחיטה לא אסרינן לה אף דקיימא למצותה לשחיטה והוזמנה לגוף הקדושה: ונראה דגם זה נכון דכיון שהרשב"א ז"ל כתב דאיסורא של משולחת מטעם שהוקצה למצותה דשילוח וצריך ליתן טעם כיון דאיסורה משום אתקצאי למצותה א"כ קודם שחיטה נמי תתסר בלקיחה והזמנה כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף מ"ח) ד"ה נתנו דבנטלו ואמר זה יהי' למת או לספר הוי הזמנה וצ"ל כיון דעיקר המצוה שנעשה בה הוא השילוח להכי לא מקרי הזמנה גבה אלא אחר שחיטת חברתה אבל כשמחוסרת שחיטת חברתה לא מקרי הזמנה דדמי להא דאמרינן בסנהדרין שם ובמגילה (דף כ"ו) דטוי לארוג לא הוי הזמנה דמחוסר מעשה אריגה וה"נ מחוסר מעשה שחיטה ולהכי אינה נאסרת מטעם אתקצאי למצותה עד שחיטת חברתה. ולפי"ז נכון מאוד הא דשחוטה מותרת עד שעת שחיטה ממש ולא אסרינן לה משעת לקיחה מטעם שעומדת למצותה כיון דציפורי מצורע אמרינן ביומא (דף נ"ט) וכן פסק הר"מ ז"ל (בה' נגעים) דבעינן שיהיו שניהם כאחד שווים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד למצוה **) ומסתמא בעינן שלא יברר בשעת לקיחה איזה לשחיטה ואיזה לשלוח רק שאח"כ שוחט אחת והשני' משתמרה לשילוח וכיון דלוקח שתי צפרים אחת לשחיטה