עונג יום טוב תו

אבא מדעתך הוא דא"ל דלאו תנאי הוא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הכי וכדאמרינן בפרק יו"ט בההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי ולנסוב לברתי דאר"פ ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב ובלישנא אחרינא אמר לא תימא טעמא דאמר והינן לפניך הוא דאסר אבל א"ל הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפי' אמר לו הן לפניך ויבא אבא ויאכל נמי אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו אע"ג דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא תנאי גמור הוא עכ"ל הר"ן ז"ל, מבואר מדבריו ז"ל דכל שלא אמר בלשון אם לא הוי תנאי כדאמרינן בהבו ד' מאה זוזי ולנסיב לברתי ותימא שלא הזכיר כלל דברי הרי"ף פ' מי שמת שכתב דהתם טעמא דמילתא דתרווייהו מתנה נינהו ודברי בעל המאור ז"ל שכתב משום דלא הוי תנאי קודם למעשה והרמב"ן ז"ל הסכים לדברי הרי"ף ז"ל ומדברי כולם למדנו דבלא אם נמי הוי תנאי מעליא ומה שמוכיח הר"ן ז"ל מסוגיא דנדרים דלא הוי תנאי מדקאמר בלישנא קמא דבלא אמר ואינן לפניך שרי ובלישנא בתרא קאמר דאסור משום דסעודתו מוכחת עליו דמשמע הא לאו האי טעמא דסעודתו מוכחת עליו הוי שרי דלא מיקרי תנאי לא הבנתי כלל דהא הר"ן בעצמו כתב במשנה בהא דאמר שם שאמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וז"ל שם ואעפ"י דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת שאני התם דמ"מ לשעתה מתנה אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוין להקנותו לו כלל אלא שתקרא ע"ש כדי שיהא אביו מותר כו' ובירושלמי ר' ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה ע"מ שלא יקדישנה כיני מתניתין כל מתנה שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה עכ"ל הר"ן שם א"כ חזינן דאם הי' באמת תנאי גמור שלא יקדישנה הוי שרי רק דהכא אסור משום הערמה. א"כ אפשר דבאמת בכל תנאי אם לא אמר לשון אם נמי הוי תנאי כדמוכח מדברי הרי"ף והבעה"מ והרמב"ן ז"ל והא דאמר רבא דאם לא אמר ואינן לפניך רק שאמר ויבוא אבא ויאכל מותר לאו משום דלא הוי תנאי דתנאי ודאי הוי רק דכיון דאמר ואינון לפניך אלא כדי שיאכל גרע מתנאי והוי מתנה של הערמה אבל אם לא אמר ואינון לפניך יש לו דין תנאי ושרי כמו דשרינן אם אמר שלא יקדישנה כמש"כ בירושלמי ה"נ שרינן ע"מ שיאכל אבא ואם אמר אינון לפניך גרע מתנאי והוי הערמה בעלמא (ומצינו בנמוקי יוסף בנדרים שם שפי' כן ע"ש) וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שם שכתב ונ"ל דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו ה"ז מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי אלא מדעתיך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אילו רצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולינסב ברתאי דאמרינן ד' מאה זוזי יהבינן ליה וברתיה אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו ויבא אבא נמי אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו דמה שאמר משום תנאי גמור קאמר ואע"ג דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא עכ"ל הרשב"א ז"ל וגם דבריו ז"ל צ"ע מטעמא דכתיבנא על דברי הר"ן ז"ל ואולי סברי הרשב"א והר"ן ז"ל דאף דתנאי דע"מ שלא יקדישנה אינו מבטל המתנה אבל תנאי דע"מ שיאכל אבא מבטל המתנה כיון שעיקר הערמה היה בשביל זה ולהכי פשיטא להו דאי הוי בזה דין תנאי היה אסור ומ"מ צ"ע למה לא הזכירו דברי הרי"ף והרמב"ן ובעה"מ ז"ל בסוגיא דביצה דפשיט להו דיש בזה דין תנאי והא דאיתא בשו"ע יור"ד (סי' ש"ה) ברמ"א ודוקא שאמר לו ע"מ להחזיר אבל אם א"ל הא לך חמש סלעים ותחזירם לי אין בנו פדוי עכ"ל משמע דבלא אם לא מיקרי תנאי התם שאני דכיון שלא אמר לו לשון נתינה רק הא לך חמש סלעים איכא למימר דבפקדון בעלמא נתן לו [ועיין במג"א סימן תמ"ח סק"ה שכתב דאם א"ל הריני נותן לך ותחזירם לי אין המתנה תלוי' בחזרה ואף אם לא יחזירנו הוי מתנה וצ"ע ומכ"ש בנידון דידן שנודע שבני אדם הסיתו אותו קודם הנתינה שיטיל תנאי זה לצערה ודאי דהוי דין תנאי ואחרי כתבי זאת הוגד לי ע"י הרב המסדר שקודם שגירש בגט השני ביטל התנאי הראשון ואמר בפירוש שאינו רוצה בו א"כ יש לצרף לזה דעת הרא"ש ז"ל שסובר דביטול התנאי מהני לשוויא גיטא למפרע משום דהתנאי הוי רק דיבור בעלמא ואינו מצורף למעשה נתינת הגט ואתי דיבור ומבטל דיבור: ויש קצת מקום עיון לדעת הרא"ש ז"ל דביטול התנאי משוויא ליה גיטא למפרע דא"כ אמאי דחיק בירושלמי דתרומות (הביאו התוס' בקידושין דף י') אמתניתין דהאשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעלך או גירשך ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר ופריך תינח מת גירשך מי לא ידעה ודחקינן לשנויי כגון דאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה סוס מוכן לבא ביו"ד ימים ובא בה' ימים ולדברי הרא"ש ז"ל הא מצי לאוקמי בפשיטות שהטיל תנאי בגט כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז ביום פלוני ועבר הזמן ולא נתנה דרשאי לאכול בתרומה כיון שיודעת שלא נתקיים התנאי וא"צ לחוש שמא ביטל התנאי דמסתמא לא חזר בו כמו דלא חיישינן לביטול הגט לרבי דסובר ביטלו מבוטל וכן המגרש אשתו שיחול לאחר למ"ד ימים כשבא הזמן מותרת להנשא וא"צ לחוש שמא חזר בו וה"נ כיון שיודעת שלא קיימה התנאי מותרת לאכול בתרומה ואח"כ באו ואמרו לה שביטל התנאי וחל הגט למפרע ומדלא מוקי הכי ע"כ דלא מהני ביטול הגט לשווי' גיטא למפרע וצ"ע מ"מ אין לסמוך ע"ז דהב"ש כתב דבתנאי שבידה לקיים בשב ואל תעשה לא מהני ביטול התנאי ודעת הב"ח דבתנאי שכיון לצערה לא מהני ביטול התנאי כמ"ש הב"ש (סימן קמ"ג ס"ק למ"ד): והנה בנידון דידן אף שקשה להקל נגד דעת הרא"ש ז"ל מ"מ יש לצרף כאן ספיקי טובא דלדעת כמה פוסקים בעינן תנאי כפול ואי לא כפליה לתנאי לאו כלום הוא גם ספק שמא הלכה כהחולקין על הרא"ש וסברי דתנאי שלא תנשא לפלוני הוי כתנאי דעלמא ומהני גט שני ושמא הלכה כרא"ש דמהני ביטול התנאי ואע"ג דאיכא חזקת איסור אשת איש מ"מ אפשר לומר דחזקת איסור אשת איש אזדה לה כיון שהותרה לכל אדם ומה שאסורה לפלוני להנשא תנאי בעלמא הוא כמ"ש הרא"ש בעצמו א"כ איתרע חזקת א"א דידה מיהו כיון דאיכא כמה רבוותא דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור אחר כ"ש דבכה"ג מיקרי חזקת איסור דאמרינן כמו שהיתה אסורה עד עכשיו לזה ה"נ אסורה עדיין עכשיו מחמת התנאי ועוד יש לדון דלא מקרי ס"ס אלא אם נולדו שני הספיקות ביחד כמו בכתובות (דף ט') וכדומה אבל הכא שמעיקרא נולד הך ספק שמא אסור' להנשא משום תנאי אי לא בעינן תנאי כפול והחזקנו אותו לוודאי איסור כדין ספיקא דאורייתא ולאחר זמן נולד עוד ספק שנתגרשה בגט אחר ואנו מסתפקין אי מהני בה תנאי אין מצטרפין ב' הספיקות ביחד וראי' לזה מהא דאיתא ביבמות (דף קי"ג) דר"א סבר תרומת חרש ספק הוא ומבעיא לן מיפשט פשיטא לי' לר"א דחרש דעתיה קלישתא הוא ומיהו מספקא ליה אי דעתיה צילותא או לא דעתיה צילותא ולעולם חדא דעתא הוא או דילמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתיה צילותא הוא והכא היינו טעמא כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נ"מ להוציא אשתו בגט אי אמרת חדא דעתיה הוא כקדושין כך גירושין וא"א עתים חלים ועתים שוטה קידושין מצי מקדש גירושין לא מצי מגרש עכ"ל הגמרא וקשה אפילו אי אמרינן לאו חדא דעתיה הוא נמי מצי מגרש מטעם ס"ס שמא הי' שוטה בשעת קידושין ואת"ל לאו שוטה הוי אלא שהוא חלים שמא בשעת הגרושין היה חלים א"ו כיון שלא נולדו שני הספיקות ביחד לא מיקרי ס"ס שכבר הוחזק הספק הראשון לבדו לודאי איסור [ומצאתי אח"כ בחידושי רע"א ז"ל ליבמות שכתב כן ובעיקר האי כללא יש לעיין מהא דאמרינן בנידה (דף ט"ו) אשה שיש לה ווסת בעלה