עונג יום טוב תא

הרמ"א ז"ל ע"ז מיהו יש חולקין דאין למנות שליח להולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל והנה דבר זה מחלוקת הראשונים ז"ל כמש"כ הרא"ש ז"ל (בפ"ג דגיטין) דבה"ג ז"ל כתב דאסור למיכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לכותי אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאינתי משום דונתן בידה או ביד שלוחה כתיב אבל כותי לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינן דלימטא לידא דאיתתא או לידא דישראל שלוחו כו' אבל הרא"ש ז"ל כתב דכיון דלא עשה הכותי אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל במכתבו הישראל שבאותו מקום למה יפסל הגט ע"כ, והכריע המחבר כהרא"ש ז"ל: מיהו בכה"ג שנתן הבעל לשלוחו שבכאן והשליח שלח ע"י כותי גם לבה"ג ז"ל ודאי דכשר דהא כי נפיק הגט מיד הבעל נפיק מידו ליד שליח ישראל וכ"כ במרדכי ובהג"א (פ' כל הגט) אחר שכתב דברי ר"ח גאון שפוסל לשלוח הגט ע"י כותי שימסרנו לשליח כתב ואומר אני שבמקום שב"ד שלהם ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבאו לידם ע"י שליח שהעיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ יכולים ב"ד לשלחם ע"י נכרי כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עיי"ש וכ"כ בד"מ (סימן קמ"א אות ז"ך) ואפי' לדברי הרמ"א ז"ל שכתב דיש חולקין דאין למנות שליח ע"י כתב מודה בנ"ד שהוא כשר דהוא ז"ל מיירי שלא אמר הבעל בפיו שעושה אותו פלוני שליח רק בכתב אמר כן כמו שכתב המחבר והוא מדברי הרא"ש שמינה השליח במכתבו וע"ז כתב הרמ"א שיש חולקין דלא מהני שליח בכתב עד שיאמר כן בפיו כדאיתא בשו"ע (סימן ק"כ סעיף כ') פלוגתא דרבוותא בזה והיינו מדקאמר עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וסברי דה"ה בפקח לא מהני כתב וצריך שיאמר בפיו. אבל בכה"ג שמינה השליח הראשון בפיו לפני ב"ד והב"ד הם שכותבין להשליח השני ומודיעין לו שנעשה שליח בזה ודאי מהני דגבי מנוי שליחות לא בעינן שמיעת קולו כדבעינן גבי שליחות לכתוב הגט וכ"כ הרא"ש (בסו"פ התקבל) דדוקא גבי צווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפיו ושישמעו קולו אבל לענין שליחות אשה כל היכא דקים לן שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קול עכ"ל ולאו דוקא שליחות האשה לא בעי שמיעת קול אלא ה"ה שליחות הבעל דדוקא גבי צווי בעיקר הכתיבה בעי שמיעת קולו אבל לא בשליחות ההולכה וה"ה בשליח הבעל שעושה שליח לא בעינן שמיעת קול א"כ אין בזה שום חשש ומותר אפי' לדעת הבה"ג והרמ"א: ואין לומר דכיון דאמרינן בגיטין (דף כ"ט) ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה א"ל זיל הב לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליתביה ניהלה אזיל ולא אשכח לאבא בר מניומי אשכחינהו לר' אבהו ורחב"פ ורי"צ נפחא אמרו ליה מסור מילך קמי דידן דכי ייתי ר' אבא בר מניומי ניתביניה ליה וליזיל וליתביניה לה א"ל רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגרושין הוא וכדמסיק התם בחד לישנא דהכי קאמר לי' אבא בר מניומי ולא את עיי"ש אלמא משום דהאי שליח לא ידע לה אף שמתחילה היה מתרצה שימסור השליח לידה מ"מ כיון דלא ידע לה ואין בידו ליתן לה קרי ליה שליח שלא ניתן לגרושין ולא מצי משוי שליח א"כ ה"נ בנ"ד אם הבעל עושה שליח במדה"י והשליח הראשון לא ידע ואינו מתרצה ללכת למסור לה כלל אינו יכול לעשות שליח אחר במקומו משום דמקרי שליח שלא ניתן לגירושין ז"א דהתם שאני שהבעל השיב להשליח זיל הב לאבא ב"מ להכי אמרינן אף שמתחילה רצה שהשליח ימסור לאשתו מ"מ בסוף כשאמר שיתן לאב"מ נכלל במשמעות דבריו אב"מ ולא את אבל לפי מה שאנו נוהגין שאומר בשעת נתינת הגט ליד השליח שיוליך הגט לאשתו א"כ הרי עשהו בפירוש שליח לגרושין ויכול לעשות שליח אחר ג"כ שהרי בפירוש אמר לו שנותן לו רשות למסור הגט לאשתו ממש: מיהו יש לעיין דנהי דהבעל עושהו שליח לגרש מ"מ אם השליח הראשון הוא במרחקים וידוע שלא ילך למקום שהאשה שם רק שיעשה שליח אחר א"כ אכתי הוי מצד השליח שליח שלא ניתן לגירושין ונהי דמצד הבעל הוי שליח שניתן לגירושין דלא איכפת ליה אם השליח ילך ויגרש בעצמו או שישלח אחר במקומו מ"מ מצד השליח לא ניתן לגרושין דבשעת נתינת הגט לידו אינו מתרצה להיות שליח לגרשה ואף שאומר בב"ד שמתרצה ודברים שבלב אינם דברים מ"מ הא כבר ביארנו דדברים שבלב הידועים לכל לא מקרי דברים שבלב כלל שהכל יודעין שמחשב כן וה"נ זימנין דהשליח הראשון הכל יודעין שאינו מתרצה ללכת למקום שהאשה שם ולדעת הגט מקושר שכתב שליח שלא נתרצה להעשות שליח בשעה שנתן הבעל הגט לידו ואח"כ נתרצה מהני ויכול לגרש: א"ש דאף דהשליח אינו מתרצה לגרש בעצמו מ"מ לא מקרי שליח שלא ניתן לגרושין כיון שבידו הוא להתרצות אח"כ וללכת למקום שהאשה שם ולגרשה ומקרי ניתן לגרושין אבל לפמש"כ לקמן דיש לפקפק בזה ואם לא נתרצה בשעת קבלת הגט מיד הבעל להעשות שליח לא מהני מה שנתרצה אח"כ א"כ ה"נ מקרי שליח שלא ניתן לגרושין כיון דבשעת נתינת הגט ליד השליח אינו מתרצה ללכת למקום שהאשה שם ולגרשה לא נעשה שליח ע"ז ורצון שאח"כ לא מהני ובשליח שלא ניתן לגרושין קי"ל דלא מצי לשווי' שליח אחר כעובדא דאבא בר מניומי ולפ"ז היה נכון ליתן הגט ליד השליח הראשון ויאמר לו הבעל שהוא יעשה השליח השני במקום שיודעין שלא ילך השליח הראשון דבזה לא איכפת לן במה שהשליח הראשון לא ניתן לגרושין כמש"כ הר"ן והתוס' (בגיטין דף כ"ב) שהקשו בהא דמוקמינן אשה עצמה מביאה את גיטה דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח אחרינא להולכה ואמאי הא השליח הראשון לא ניתן לגרושין ותי' דהאי טעמא דלא ניתן לגרושין לא מהני אלא לענין דלא מצי השליח הראשון למשוי שליח בלא צווי הבעל אבל אם אמר לו הבעל שיעשה שליח מצי משוי שליח: ולפ"ז גם בנ"ד יותר טוב שהבעל יצוה לשליח הראשון לעשות שליח שני כדי לצאת מחשש שליח שלא ניתן לגירושין מחמת שידוע שהשליח אינו מתרצה כלל ללכת למקום שהאשה שם ולגרשה שם מיהו כיון שאומרים בנוסח סידור הגט לשון שהבעל מרשה לעשות שליח ג"כ א"כ הרי אמר לו לעשות שליח ולא איכפת לן בענין שליח שלא ניתן לגירושין ועוד דמצד השליח לא מקרי שליח שלא ניתן לגירושין משום שאינו מתרצה ללכת למקומה דהא אפשר שתבוא היא למקום שהשליח שם ויגרשנה השליח ברצונו: והנה ראיתי בתשובות אחרונים שהביאו מירושלמי (דגיטין פ"ג) על משנה דהמביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר וקאמר איזה לאלתר ר' יוחנן אומר כל שלא עבר בה בריה ר' יהושע בן לוי אומר כל שלא עבר בה אדם עבר גוי ושמעינן מן הדא אבא בר חנן אייתי גיטא אבד מיניה ואשכחיה חד סורקיא אתא עובדא קמיה דר"י ואכשריה הדא אמר עבר גוי כשר נימר סימן הוה ליה ביה ולא כן תני אין סימן בגיטין והיא דמר תרין תלת שורין ברם הכא