עונג יום טוב שצד

קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושי' כקידושי קטנה שגדלה ואינה צריכה קידושין אחרים בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם והראב"ד ז"ל השיג עליו דכיון שפסק שהם קידושין גמורין מן התורה כי בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקידשה קדושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדשה כדי שתהי' לו לאשה גמורה עכ"ל. וכן תמה עליו הה"מ שם והר"נ ז"ל בפ"ק דקידושין דכיון דבגמרא פליגי בדין זה דר"י משמי' דר"נ אמר פקעי קידושי הראשון ור"ז סובר משמי' דר"נ דגמרו קידושי ראשון וכיון דהוא פסק דגמרו קידושי ראשון עד שא"צ לקדשה מחדש א"כ ממילא קידושי שני לאו כלום הוא: ועל תמיהת הר"נ ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל יש לתמוה דהא כתב בעצמו גבי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן שם דספיקא הוא וחיישינן מדרבנן אבל מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנוי' שנראה לי עיקר כדעת כמה רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא גבי קידושין מוקמינן לה אחזקה כמו בספיקא דמעשה וא"כ דברי הר"מ ז"ל נכונים מאוד דהא ודאי דהוא סובר דהא דגמרי קידושי ראשון או פקעי הוי ספק וכן מוכח מדבריו (בפ"ו מהלכות חליצה ויבום הל"א) שכ' חצי' שפחה וחב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי אי קידושי דראובן קידושין קידושי שמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קידושין קידושי ראובן לאו קידושין עכ"ל וזהו ממש לשונו של רב חסדא בגיטין (דף מ"ג) ורש"י ז"ל פי' התם דספיקא דר"ח הוא אי תפסי קידושין בח"ש וחב"ח או לא והתוס' שם הקשו על רש"י ז"ל דהא רב חסדא אמר שם דתפסי קידושין בח"ש וחב"ח ואמר מקודשת סתם קידושי ודאי (מיהו מצינו כה"ג בסנהדרין (דף קי"ב) גבי בהמת עה"נ דמתחילה מיבעי לי' אי מהני שחיטה ובמימרא דאמר אח"כ פשיטא דלא מהני שחיטה ועיי' בר"ן שם ובמ"ש במ"א] ע"כ פירשו הם ז"ל דהא פשיטא לי' דתפסי קידושין רק מספקא בנתקדשה לאחר אחר שנשתחררה אי גמרי קידושי ראשון או פקעי: ונראה שגם הר"מ ז"ל מפרש כן דברי ר"ח כמו שפירשו התוס' דהספק הוא אם גמרו או פקעי שהרי העתיק דברי ר"ח כלשונו ממש והוא ודאי סובר דתפסי קידושין שין לראשון קודם שנשתחררה דהא ר"ש דאמר שם בגיטין (דף מ"ג) דלא תפסי קידושין בח"ש וחב"ח אמר שם ואם לחשך אדם לומר איזהו שפחה חרופה זו ח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע אמור לו כלך אצל ר' ישמעאל דאמר בשפחה כנענית המאורסת לע"ע הכתוב מדבר אלא מאי מאורסת מיוחדת ה"נ מאי מאורסת מיוחדת והרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות אישות) כתב שפחה חרופה האמור בתורה היא חצי' שפחה וחצי' ב"ח שקדשה ע"ע הרי דסובר דתפסי בה קידושין גמורין לחייב עלי' אשם תלוי ומלקות דלשון שקדשה ודאי לא משמע יחוד בעלמא אלא קידושין גמורין וכ"כ הר"ן ז"ל (בפ"ק דקידושין) דבחצי שפחה וחצי' ב"ח ודאי תפסי קידושין וכיון שהר"מ ז"ל פוסק דתפסי קידושי ודאי בח"ש וחב"ח א"כ הא דמספק לי' (בהלכות חליצה ויבום) לענין נתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו לענין אשת ב' מתים ע"כ דהספק הוא אי פקעי קידושי ראשון אי גמרו קידושי ראשון כפירש התוס' בדברי ר"ח ולהכי כתב (בהלכות אישות) בנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון דמקודשת לשניהם מספק דהיינו ספק גמרי או הוא פלוגתא דר"ז ור' יוסף ומה שכתב בלא נתקדשה לשני דגמרי קידושי ראשון וא"צ לקדשה מחדש נראה דהוא מטעם חזקה דכיון דמספקא לן אי גמרי אי פקעי מיבעי לן לאוקמא איתתא אחזקתה ועד שנשתחררה היתה בחזקת א"א דתפסי קידושין בחצי' והשתא נמי הוי א"א ואע"ג דעד השתא לא הוי בה אלא איסור לאו והשתא מחזקינן לה בא"א גמורה לחייב עלה מיתה מ"מ מהני חזקה כה"ג כדאמר בחולין (דף ט') דאם לא בדק בסימנין נבילה ומטמאה במשא ואע"ג דעד השתא לא הי' בה אלא איסור אכילה ולא טומאה מ"מ כיון שמעמידין הבהמה על חזקתה שלא נשחטה ואם לא נשחטה ע"כ יש בה טומאה מהני החזקה אף לענין טומאה אע"ג דעד השתא לא הי' בה טומאה וה"נ כיון דאם לא נימא דפקעי משום דהוי כקטן שנולד ע"כ דגמרי והוי באיסור מיתה ומהני הך חזקה למהוי בה איסור מיתה אע"ג דעד השתא לא הי' בה אלא איסור לאו: ואפילו למ"ד בחולין (דף ט') גבי לא בדק בסימנין דאסורה באכילה משום בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואפ"ה אינה מטמאה במשא ואע"ג דמוקמינן לה בחזקתה ולא נשחטה ממילא מטמאה במשא מ"מ כיון דעד השתא לא מטמאה השתא נמי לא מהני לה הך חזקה לענין טומאה התם שאני דמטומאה לאיסור ומאיסור לטומאה לא מחזקינן אבל בהך איסור דא"א גופא מחזקינן להיות אסורה משום א"א באיסור מיתה כמו שהיתה עד עכשיו באיסור לאו דא"א דשפחה חרופה כיון שהכל איסור אחד רק שבאנו להחמיר מלאו למיתה: וכיון שאנו מסתפקין אי פקעי קידושי ראשון משום דאחר השחרור הוי כקטן שנולד כמו שפרש"י או לא הוי כקטן שנולד וממילא גמרי ואם נימא דפקעי הרי היא מותרת לגמרי ונתרת גם מאיסור לאו דשפחה חרופה שבה בעינן לאוקמי אחזקתה ולומר דלא פקעי וכיון דלא פקעי ממילא היא באיסור א"א דמיתה דכיון דלא פקעי ממילא גמרי ומהני החזקה לאוסרה באיסור א"א והוי א"א גמורה לכל [ועיי' בתוס' חולין שם דמ"ד דלא מטמאה במשא הוא משום דרוב פעמים שחט שפיר ומדאורייתא מותר אף באכילה הא אי הוי אסור באכילה מדאורייתא לכ"ע מטמאה במשא אע"ג דעד השתא לא הוי מטמא וכ"ש דמהני הכא החזקה למהוי באיסור א"א דבמיתה אע"ג דעד השתא לא הוי אלא א"א בלאו] ואף דאיסור לאו דשפחה חרופה הי' בה רק בצד חירות ועכשיו מחזקינן איסור א"א גם בצד שפחות מ"מ כיון דאם לא נחזיק צד שפחות באיסור ע"כ דנצטרך לומר דפקעי קידושי ראשון ויותר גם איסור א"א שבצד חירות שבה ונסתור החזקה להכי אנו מוכרחים לתפוס החזקה ולומר דלא פקעי וכיון דלא פקעי ממילא נתפוס איסור א"א גם בצד שפחות וממילא היא באיסור א"א דמיתה: ועוד דמאן לימא דהמלקות שחייבה תורה בשפחה חרופה שנתקדשה לע"ע הוא משום צד אישות דצד חירות שבה לחוד אימא דהחיוב הוא משום צד שפחות שבה ג"כ ואף דלהאי תנא דסובר בנתקדשה מיירי קרא סובר דבשפחה כנענית המיוחדת לע"ע לית בה לאו מ"מ אפשר דאם יש בה צד אישות מצד חירות חייב רחמנא גם מחמת הצד שפחות ועוד דהא