עונג יום טוב שפט

ולענ"ד לאו ראי' היא כלל דהא הכא אפילו לדברי הגהמ"ר לא מהני אם שתקה דהא עיקר סברת הגהמ"ר הוא מדלא זרקה ע"כ דניחא לה וזה שייך רק אם קדשה בשלו דמצי למישדינהו ולא איכפת לה אם יאבדו אבל אם גזל מאחר ושדא לה איכא למימר דמה שלא זרקה שאסורה לזורקם שמא יאבדו וכדין השבת אבידה שבא ליד המוצאה שמחויב בשמירתן כש"כ שלא לאבדם ביד ויכול להיות שמחזקת המעות רק להחזירן לבעליהן כי כן ראוי לה וכיון דאין ראי' ממה שלא זרקתם וודאי דלא הוי קדושין וא"כ ע"כ דמיירי בהך עובדא שנתרצית בהדיא ואמרה הן ואף שלא מוזכר זה בש"ס. וכ"כ הרשב"א ז"ל בקדושין (ד' י"ג) בההיא איתתא דהוי מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף מינה אמרה לי' יהבינא נהלי' א"ל אי יהיבנא לך מקודשת לי יהב לה ואשתיקה דמיירי שאמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו דאל"ה פשיטא דאינה מקודשת דדילמא דידה מהדר לה אלא דתלמודא הוא מקצר עכ"ל שם עי"ש. וה"נ הש"ס מקצר ולא מזכיר רק שאמר לה התקדשי לי. ולהכי לר"ש דסתם גזילה הוי יאוש בעלים הוי מקודשת: ועוד איכא למימר נמי איפכא דהתם הוי קדושין דאם איתא דלא ניחא לה הי' לה למוסרם להנגזל ולא להחזיקם במשיכלא דידה דמשמעות לישנא דהש"ס הוא דגם הנגזל הי' שם באותו מעמד (כדאמר חטף זוזי מחברי' ושדא לה משמע שהיו הדברים תכופין זה לזה] ולמה לה להחזיק בכלי שלה את הגזילה והי' לה לאמר מיד דלא ניחא לה בגזל או שהי' לה למוסרם להנגזל ומדשתקה ש"מ דניחא לה והוי קדושין אי לאו דלא הוי יאוש לרבנן דר"ש. אבל כשזרק לה משלו לא הוי קדושין דלא איכפת לה למשדינהו כמו דלא איכפת לה לאמר שאינה רוצה להתקדש כמ"ש רש"י ז"ל בקדושין (י"ב ע"ב) ד"ה הויא שתיקה עיי"ש וגם להחזיר להמקדש לא איכפת לה כיון שהוא בעצמו זרק מעותיו וא"כ אין סתירה מהך עובדא לדברי הרמ"ה ז"ל מיהו כבר כתבנו דיש סברא גדולה לאמר דגם הרמ"ה ז"ל מודה בטבעת שעל אצבעה דאמרינן מדלא שדתינהו ש"מ ניחא לה: אולם בנ"ד דהבתולה אומרת שהטבעת שלה והוא מעצמו לקח את הטבעת אצל שכנתה והיא לא ידעה מזה כלל: וקדשה בגזל דידה אף שתיקה דבשעת מתן מעות לא מהני דיכולה לאמר אין שקלי ודידי שקלי ומפשטא דמתניתין משמע דבהכחשת האשה והאיש היא נאמנת כדתנן בקידושין (דף ס"ה) האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו ומה לי שאומרת לא קדשתני כלל מה לי אומרת שקדשה בטבעת שלה ולא נתרצית מעולם וכ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו הר"ן בפ' האומר גבי תנאי דכל תנאי שבינו לבינה כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז או ע"מ שאתן לך מאתים זוז כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראי' לפיכך בקידושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל שם שנחלקו עליו האחרונים גבי תנאי דשוא"ת בגירושין כגון ע"מ שלא תשתי יין עד יום פלוני אעפ"י שאמר לה עברת על תנאך לא כל הימנו לאוסרה שכל תנאי שהוא בביטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו. אבל בקדושין כתב שם בתנאי דע"מ שאדבר עליך לשלטון כל היכא דלא מייתי ראי' שדיבר אינו בדין שתהא מקודשת והמוציא מחבירו עליו הראי' והוי לי' כאומר מנה לי בידיך והוא אומר א"י אם הלויתני עי"ש מכ"ז מבואר ודאי דה"ה אם ההכחשה ביניהם אם הכסף קדושין הי' שלה או שלו נאמנת כל כמה דלא מייתי ראי' לדבריו: ועוד שעד כאן לא אמרו בפ"ק דגיטין אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דאיתחזק איסורא אבל הכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן וכ"כ הר"ן ז"ל בהדיא בפ' התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים וז"ל הא אלו באות קרובות ואמרו לא קידשנו שליח ודאי מותר בהן דע"א נאמן באיסורין כ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא כמש"כ שמתוך שנאמנות על עצמן וניסת לאחרים נאמנות הן לזה וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל ומ"ש הר"ן ז"ל עליו ולא נתבררו דבריו אצלי מדאמרינן סתמא אסור בכל הנשים לא משמע דבעדות קרובות לחוד סגי ועוד אי מדינא אסור בכל הנשים שבעולם ולאו משום קנסא בלחוד איך מותר בעדות ע"א הוי לי' דבר שבערוה ואין פחות משנים אע"ג דלא איתחזק איסורא שהרי אפילו לאסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע"א אינה נאסרת לרבא עכ"ל הר"ן וכ"כ הר"נ ז"ל בחידושיו לגיטין ב' דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אף דלא איתחזק איסורא: ולא הבנתי דבריו דמאי ראי' מייתי מאשתו זינתה דמה שאמרו שם דאינה נאסרת הוא משום דמעמידין אותה בחזקת היתר וצדקת שהי' לה עד עתה וכמ"ש התוס' (חולין י"א) ד"ה כגון אבל הכא שהע"א מסייע לחזקה שלא נתקדשה למה לא נאמין לדבריו להעמידם בחזקת פנויות וצ"ע עכ"פ למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל דהאשה נאמנת היכא שמכחישין זא"ז בענין הקדושין וכ"כ הנוב"י במה"ק (בסימן נ"ט): ובזה ביארנו הא דהקשו האחרונים ז"ל בהא דאמר רב פפא (בשבועות ל"ב) הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ק"ש ובמתניתין תנן שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ולר"פ אמאי אינה נוהגת בנשים הא אשה כשירה להעיד על מיתת הבעל ותתחייב ק"ש ואע"ג דמן התורה לא חזיא הא גם ע"א אינו נאמן מן התורה כמו שאמרו בר"פ האשה רבה משום דאתחזק איסורא והוי דבר שבערוה ואפ"ה מחייב ר"פ ק"ש וא"כ אמאי אינה נוהגת בנשים: אבל לפי מה שבארנו דע"א נאמן היכא דליכא חזקת איסור אף בדבר שבערוה א"ש דבאמת מה"ת ודאי דאין עד נאמן להעיד במיתת הבעל אבל לבתר דתקינו רבנן שאם יבוא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה איכא חזקה דדייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה וחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקה דא"א כמ"ש התוס' בב"ב (דף ל"ב) דמה"ט בתרי ותרי קאי רק באשם תלוי ולא בחטאת עי"ש ולדינא דאורייתא דמותרת לחזור לבעלה הראשון דאנוסה היא ואם בעלה הראשון כהן ואסורה לחזור לו מ"מ לבעלה השני מותרת דבאונס מותרת לבועל אפילו אם בעלה כהן ואם יבוא בעלה הראשון יגרשנה ותשאר תחת בעלה השני להכי לא דייקא וליכא חזקה דמרע לחזקת א"א להכי אין ע"א נאמן מן התורה אבל לבתר דתקינו דתצא מזה ומזה דייקא ומינסבא מותרת גם מן התורה דחזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א: ובזה א"ש הא דתנן בשלהי יבמות דר"א ור"י אמרי אין משיאין אשה עפ"י ע"א ואמרו שם שלא השיאו עפ"י ע"א אלא ר"י בן בבא וקשה הא ב"ש וב"ה נחלקו לעיל דב"ה אמרי לא אמרו אלא בבאה מן הקציר וב"ש אמרו אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזיתים וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש אלמא דגם בימי ב"ש וב"ה הוי אשה מהימנא לאמר מת בעלי דהוי קדמי טובא ולע"א דעלמא לא הוחזקו להיות משיאין עדיין ומאי שנא אבל לפמש"כ א"ש דהא דלא הוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א הוא משום דלא תקנו עדיין כל הדרכים דתצא מזה ומזה הלכך אשה בעצמה מהימנא דאם היא אומרת מת בעלי אם יבא בעלה גם מן התורה תצא מזה ומזה דמדידה היא ואסורה לבעל ולבועל וכיון דתצא מזה ומזה יראה לשקר ודייקא שפיר ואתא חזקה דדייקא ומינסבא ומרע לחזקה דא"א ונאמן כמ"ש דהיכא דליכא חזקה לאיסורא ע"א נאמן ואפילו בע"ד אבל ע"א דעלמא שהעיד שמת בעלה ונשאת לדינא דאורייתא אם יבא בעלה אם ישראל הוא מותרת לחזור לו מן התורה דאנוסה היא ואם כהן הוא מותרת לשני כמ"ש ולא דייקא וליכא מידי דמרע לחזקת א"א הלכך ע"א לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא להכי אף שהאמינו לאשה על מיתת בעלה אף בימי ב"ש וב"ה מ"מ