עונג יום טוב שפח

כן צריך לומר לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל א"כ אף אנו נאמר דהנכנס לחנות או לבית המשתה שדרך כל האוכלים והשותים שמה שמשלמים מיד חובם (לבד אשר רגיל שמה לאכול ולשתות בהקפה] ורבים אשר לא יתן אותם בעה"ב לצאת מן הבית בלתי תשלומין זה דומה לגזל דסתמא לפירעון קשקלה כיון שאין דרכה להקיף ולהניח את האוכל והשותה לצאת בלי תשלומין ואפילו לא אמר כנסי סלע זה בפירעון נמי יכולה לומר לפירעון שקילתה: ועוד דהא וודאי היכא דהיא תבעה אותו לשלם לה חובה המגיע לה ונתן לה ואמר לה הראמ"ל וקיבלה בשתיקה ודאי דלא הוי קדושין ואף שכתב הרמ"א (בסי' מ"ב) בשם תשו' הרא"ש וז"ל הי' חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעות וכאשר מתחיל ליתן אמר לה הראמ"ל וזרקה היא המעות מידה אינן קדושין דמשמע דווקא שזרקה המעות מידה אינם קדושין הא אם לא זרקה המעות הוי קדושין אף שהיא אמרה מתחילה לו תן לי מעות התם מעשה שהי' כך הי' אבל באמת אף אם לא זרקה נמי לא הוי קדושין דודאי מסתברא דעדיף מה שהיא תובעת החוב ממה שהוא אמר לה כנסי סלע זו בחובך דכשהיא תובעת הרי גילתה דעתה שרצונה לקבל החוב ופשיטא שיכולה לומר לפירעון חובי קבלתי סלע זה ודברי הב"ש שם (בס"ק ד') שכתב דבלא זרקה הוי קדושין תמוהים וכן כתב הגר"א ז"ל שם (בס"ק י') דאפילו לא זרקה רק שלא אמרה הן לאו כלום הוא וכי היכי כשתבעה היא מתחילה החוב לא בעינן שיאמר לה כנסי סלע זה בחובי ה"נ בחוב שסתמא לפירעון מיד קאי כעובדא דידן נמי לא בעינן שיאמר כנסי סלע זה בחובך ובזה נראה לי ליישב ג"כ מש"כ הרמ"א (בסי' כ"ח) ביקש ממנ' שתלוה לו מעות על משכון ונתנה המעות וכאשר נתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קדושין וכתב הח"מ וז"ל בגוף התשו' קאי המעשה באומר לה הלווני דינר על משכון זה ודמי קצת לאומר בתחילה כנסי סלע זה שאני חייב לך אלא שחילק ביניהם שם אבל אם אמר הלווני על משכון סתם אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלוואה ולא ידעתי למה דילג תיבת זה עכ"ל. ונראה לי דהרמ"א השמיט בכוונה תיבת זה דסובר דאפילו לא אמר זה נמי לא הוי אלא ספק קדושין אע"ג דהרשב"א סובר דבלא אמר כנסי סלע בחובי הוי ודאי קדושין מ"מ זהו דווקא בחוב משום דאיכא למימר כי היכי דמהימנא ליה ע"ע כן תאמינו להבא ואין נטילתה סתמא לשם חוב אבל במשכון כיון שלא רצתה להלוות לו בלי משכון הרי מיד צריך ליתן לה משכון להכי אף כי לא אמר זה סתמא למשכון קבלתו והוי רק ספק קדושין והשמיט הרמ"א תיבת זה בכוונה דאף בלא זה הוי רק ספק ואח"כ מצאתי סברא זו בספר ע"א ושמחתי שכוונתי לדעתו: ועוד דכיון שהיא אומרת שקרא לה ושאלה כמה מגיע לה והשיבה סך שנים וארבעים ג"פ ודאי דזה דמי לכנסי סלע זה בחובי שהזכיר לה החוב מקודם ואף דע"א מכחיש ואומר שקרא לה ולא שאל ממנה כלל מ"מ לא הוי רק ע"א דהעד השני אומר שנתבלבל ולא שמע מאומה ורק ע"א מכחישה ואמרינן בקדושין (דף ס"א) ע"א בהכחשה לאו כלום הוא והיינו אפילו בהכחשת בעל דבר: סימן קמ שאלה מדין קדושין מק"ק קריזבורג יתבאר מתוך התשובה: יקרת מכתבו קבלתי לנכון קודם החג ומחלישות כחי וטרדותי המרובים לא לקחתי לי פנאי להשיב לכבודו ואת כבודו הסליחה ולדין אותי לכף זכות, והנה בגוף השאלה באו דברי כבודו קצרים מאוד שכתב וז"ל שראו העדים שהבחור לקח יד הבתולה בחזקה והבתולה שמטה ידה מן הבחור ואח"כ לקח האצבע שלה ונתן לה הטבעת על ידה ואמר הרי אמק"ל כדמו"י עכ"ל. והנה לא ביאר מה אמרה הבתולה אחרי דבריו. ואני דן שמסתמא הי' המעשה שלא קירבה אצבעה וגם לא אמרה הן דבאמרה הן או שקירבה אצבעה אליו וודאי דאיכא חשש קדושין רק היא לא אמרה הן רק שלא זרקה מידה הטבעת והנה כתב כבודו שהיא אומרת שהטבעת הוא שלה שלקחה אמה עבורה ונדבר מקודם מענין עצם הקדושין אם מהני כה"ג ואח"כ נדבר מענין אמירתה שהטבעת שלה: הרמ"א ז"ל כתב (בסי' מ"ב) וז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אעפ"י שמתחילה באונס הי' עכ"ל והוא מדברי הגהות מרדכי בסוף גיטין עיי"ש והח"מ הקשה עליו שהוא מזכה שטרא לבי תרי שבסימן כ"ח הביא דברי הרמ"ה ז"ל שאם זרק לה הקדושין אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום הוא הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושין והיינו משום שהרמ"ה ז"ל פוסק דשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני אפילו היכא דאי הוי שדא להו לא הוי מחייבי באחריות כרב אחאי בקדושין (ד' י"ג) אבל הגהמ"ר ז"ל פוסק כר"ה ברי' דר"י דסובר דהיכא דלא קבלה בתחילה בתורת פקדון אמרינן אם איתא דלא ניחא לה לישדינהו והוי קדושין אף בשתיקה דלאחר מתן מעות וא"כ הרמ"א שהביא דברי הרמ"ה וגם דברי ההגמ"ר מזכה שטרא לבי תרי: ולענ"ד נראה דלק"מ לפי מה שהסביר הח"מ בשם הריב"ש שם שטעמו של הרמ"ה שכל שאינה פושטת יד רק שזרק לתוך חיקה כיון דלא עבדא מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קדושין לפ"ז נראה דא"א לדמות זריקה לתוך חיקה לנתן הטבעת ע"י דבהגמ"ר דמיירי שנתן הטבעת ע"י מה שמחזקת הטבעת ע"י מיקרי מעשה ומדלא השליכה אותו והחזיקה אותו גם אחר שאמר הרי אמ"ל עבדא מעשה דניחא לה משא"כ מה שהי' מונח בתוך חיקה לא מיקרי מעשה מוכחת דניחא לה ומיקרי רק שתיקה דלאחר מתן מעות דמה שהאדם לבוש בהן בדרך מלבוש מיקרי עביד מעשה אף שאיש אחר הלבישו אבל מה שמונח בחיקו אם איש אחר הניחו והוא לא זרקו לא מיקרי קא עביד מעשה. וכה"ג אמרינן במכות (דף כ"א) לענין כלאים דבשהה כדי לבישה ופשיטה חייב מלקות דמקרי מעשה אלמא דמה שמחזיק הבגד על גופו ואינו פושטו מקרי מעשה וה"נ מה שמחזיקה הטבעת ע"י ולא זרקתו הוי מעשה מוכחת דנתרצית להתקדש לו אע"ג דמעיקרא לא הוי ניחא לה וטבעת שע"י כבגד דמי כדאמרינן בנגעים (פ' י"ג) גבי בית המנוגע דאם טבעותיו באצבעו אינו טמא עד שישהא שיעור לטמא בגדים ואף שהתוס' ביבמות (ד' צ') כתבו דמה שלובש בגד בלא ציצית מקרי שוא"ת עיי"ש כבר השיג עליהם השא"ר ז"ל (בסי' ל"ג) מסוגיא דמכות הנ"ל אבל מה שהניחה הכסף קדושין בחיקה ולא זרקתם כדינו של הרמ"ה ז"ל זה לא חשיב מעשה כלל והוי רק שתיקה שלאחר מתן מעות ולא הוי קדושין: וראיתי בספר בית מאיר שהביא ראי' לדברי הגמ"ר מהא דאמרינן בקדושין (דף נ"ב) ההיא איתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא זוזי מחברי' ושדא לה ואמר לה מקודשת לי אתא ההוא גברא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים משמע דאי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים הוי קדושין אע"ג דשדא לה ולא אמרה כלום וע"כ משום שלא זרקה המעות הוי קדושין ושלא כדברי הרמ"ה ז"ל ומזה מוכח דאפילו זריקה לתוך חיקה מהני אם לא שדתינהו דהא לתוך משיכלא דמיא כלתוך חיקה דמי: