עונג יום טוב שפז

ולפ"ז שפיר איכא למימר דהרשב"א מיירי בידיעה בלא ראי' שאפשר לתלות ע"צ הרחוק שהי' באופן שלא בקדושין נתן לה מעיקרא אלא במתנה רק שאח"כ אמר לה התקדשי לי באתרוג דז"ל שם בשנים שהיו עומדים אחורי גדר בית אחד ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו הנתינה ממש אפילו ראו אתרוג יוצא מת"י אין כאן חשש כלום אפילו היא מודה שלקחתו לשם קדושין דעדות ראי' בעי ממש עכ"ל ומי לא מצינו למימר דבאמת נתן לה מעיקרא לשם מתנה ואח"כ כשהי' כבר האתרוג בידה א"ל התקדשי לי באתרוג ואף שהאומדנא מוכיח שכיון שרצתה להתקדש בהאי אתרוג מסתמא לא נתן לה מתחילה לשם מתנה מ"מ הא באומדנא כהאי פליגי ר"א ורבנן וקיי"ל כרבנן דידיעה בלא ראי' לא מהני: אבל המרדכי מיירי בגוונא דליכא למיתלא שנתן לה מעיקרא בתורת מתנה כגון דאמרי עדים שקודם ששמעו ממנו לשון הקדושין ראו שלא נתן לה הטבעת רק שהי' בידו ובעת שאמר לשון הקדושין לא ראו שום נתינה רק שאח"כ ראו שהטבעת יוצא מת"י דזה מוכח דע"כ נתן לה בעת הקדושין ומ"מ כיון שלא ראו הנתינה ממש בעיניהם מיקרי ידיעה בלא ראי' ובידיעה בלא ראי' כה"ג מודו רבנן דמהני דדמי לעלתה נשיכה ע"ג ובין אצילי ידיו דמודו רבנן דחייב: ולפ"ז אין שום פלוגתא בין הרשב"א והמרדכי וא"כ עובדא דידן דמי ממש לעובדא דהרשב"א ז"ל דהא אפשר לאמר דמעיקרא נתן לה וקיבלה היא בתורת מתנה כמו שראתה שחלק אגוזים לחביריו ואח"כ א"ל התקדשי לי וידיעה בלי ראי' כהאי לא מהני דקיי"ל כרבנן דר"א: ועוד דאף דמעיקרא פשטה ידה מרצונה מ"מ נראה מדברי הבליעל שקפץ את ידה בעת נתינת המטבע ודמי למש"כ הרמ"א בלקח ידה בחזקה וקידשה ולא השליכה מתוך ידה שביאר שם הח"מ (בס"ק ב') דלדעת הרמ"ה ז"ל אין זה קדושין דלא אמרינן אם איתא דלא ניחא לה תישדינהו אלא כר"א דסבר בקדושין (דף י"ג) דאמרינן אטו כולהו נשי דינא גמירי וסברי אי משדינהו ומתברי מתחייבנא באחריות: ועוד יש להקל בזה כמ"ש מעכ"ת עפ"י דעת הנוב"י שכתב שהיא נאמנת לאמר שלא נתכוונה לשם קדושין דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ועשינו סמוכין לדבריו בעזה"י בתשובה אחרת ולא רציתי להאריך בכאן והא דפריך הש"ס אמתניתין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ה"ד אי דאיכא סהדי וכו' ואמאי לא משני הש"ס כגון שהיא אומרת שלא כוונה לשם קדושין דהיא נאמנת דז"א דא"כ כיון שהיא נאמנת אף הוא מותר בקרובותי' כיון שנאמנת דלא שייך לומר דאסור משום דשוי' אנפשי' חד"א כיון דאינה מכחשת נתינת הקידושין רק שאומרת שלא כוונה לשם קידושין והיא נאמנת ממילא גם הוא מותר בקרובותי' ועוד יש לצרף סברת המרדכי בקדושין (פרק האומר) דאם השליכתו לטבעת אעפ"י שהי' אחר כד"ד] אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאי' (בחולין ובב"ב) גבי שחט ואח"כ חשב עלי' וגבי מתנה מכל הני טעמי הנני מסכים לדעת מעכ"ת להתירה בלא גט ואין כאן חשש קדושין: סימן קלט ע"ד הקדושין שאיש אחד ביקש משני אנשים שילכו עמו בעסק שידוכין שרוצה לשדך עצמו וכיחש להם. והביא אותם לבית אשה אלמנה שמוכרת יי"ש וכשבאו לביתה צוה המקדש להאלמנה לתת י"ש ונתנה והם ישבו בחדר פנימה ושתו הי"ש ואח"כ קרא המקדש להאלמנה שתבוא לחדרם ונתן לה חמשה ועשרים קאפ' ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו' בשעת נתינה והיא הלכה לה מהחדר ההוא וגם הם הלכו להם וקראה להמקדש שיקח ממנה הרעסט שניתותר מהמגיע לה בעד היי"ש סך שמונה גדולים ולא רצה לקבל ונתנה הרעסט להעדים והלכו להם והמקודשת אומרת ששמעה מה שאמר והיטיב חרה לה. אך היא קיבלה המעות לתשלומי הי"ש ששתו אצלה ולא שתה לבה כלל לדברי הבל על כי כן דרך שותי שכר בבתי המשתאות אשר כל פה דובר נבלה ובעל השכר לא ישים לב לדבריהם והמקודשת אמרה שקרא אותה ושאל ממנה כמה מגיע לה ואמרה לו שנים וארבעים ג"פ והעד מכחישה ואומר שלא שאל ממנה כמה מגיע לה גם אמר העד שהאמירה הרא"מ הי' לאחר שהגיעו המעות לידה תוכ"ד והעד השני אמר שאינו זוכר מתי הי' האמירה: תשובה הנה בקדושין (דף י"ב) אמר כנסי סלע זה בחובי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ומפרשינן רצתה דאמרה הן לא רצתה דאשתיקה א"מ וטעמא דבאשתיקה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי עי"ש דבלא שדיך עסקינן. וא"כ לפ"ז גם כאן יכולה לומר מה ששתקה הוא משום שנטלתו בעד הי"ש שצוה המקדש ליתן ושתו הוא והעדים אלא מה שיש לפקפק דהרשב"א והר"ן כ' שם הביאם הרמ"א דדוקא אם אמר כנסי סלע זה בחובי אבל אם נתן לה סתם אפילו הגיע זמן פרעון אינה יכולה לומר לפירעון חובי נטלתי: ולכאורה הדבר תמוה מאוד מ"ט אינה יכולה לומר לפירעון חובי נטלתי כיון שהגיע הזמן והיכי מוכח שקבלה לשם קדושין והרי בכולא סוגיא דקדושין מוכח דגבי שתיקה בעינן הוכחה שקבלה לשם קדושין ולהכי בכנסי סלע זה לפיקדון בעינן דוקא שתיקה בשעת מתן מעות או שתיקה לאחר מתן מעות היכא דאיכא הוכחה מדלא שדתינהו ש"מ דניחא לה בקדושין אבל אם ליכא הוכחה כגון אם איכא למימר הא דלא שדתינהו משום דיראה להשליך שלא תתחייב באחריות לא הוי קדושין כיון דליכא הוכחה דנתרצית בקדושין וה"נ בחייב לה חוב הא ליכא שום הוכחה אפילו בשתיקה בשעת מתן מעות דיכולה לומר שקבלתי בחובי והא דקתני בברייתא כנסי סלע זה בחובי ראיתי בספר המקנה בחידו' לאהע"ז וספר ע"א שתמהו כן וכתבו עוד דלדברי הרמב"ם כפי שפי' הרשב"א בכוונתו דלא מיירי שחזר מדבריו שאמר שנותן בתורת פרעון אלא שנותן בתורת קדושין ג"כ והוי פירעון וקדושין כאחד ודאי דאין ראי' ממה דקתני כנסי סלע זה בחובי דהא אשמעינן רבותא דאם רצתה מקודשת והוי פירעון וקדושין כאחד אבל לעולם אימא לך דאם לא רצתה והיינו דאשתיקה מהני אף אם בלא אמר כנסי סלע זה בחובך והגאון המקנה והגאון ע"א בספרו הניחו הדבר בצ"ע ועוד נראה לי דאפילו לדברי הרשב"א והר"ן דסברי דבעינן שיאמר כנסי סלע זה בחובי בנ"ד יכולה לומר דידי שקלי אע"ג דלא אמר כנסי בחובך דהא בגזל ודאי דלא בעינן שיאמר כנסי סלע זה בהשבת גזילך וראי' מדפריך מברייתא דקדשה בגזל ובחמס או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת אברייתא דכנסי סלע זה בחובי ולא משני דהתם מקודשת משום דלא אמר כנסי סלע זה בגזילתי וע"כ דפשיטא לי' להש"ס דבגזל אף אם לא אמר כנסי סלע זה בגזילתי יכולה לומר דידי שקלי וע"כ משום דגזל להחזיר ולהשיב קאי וסתמא דמילתא כי קא שקלה להשבת גזילתה קא שקלה ולא הוי קדושין משא"כ בחוב דליכא למימר סתמא כי נתן לה סלע ביומא דמשלם זמנה לפרעון שקלתה דכמה מלוים איכא שמרווחים זמן הפירעון להלוה ומאמינים כמו שהאמינו עד עכשיו בזה צ"ל דווקא כנסי סלע זו בחובי