עונג יום טוב שפו

חדא דהוי לי' להר"מ ז"ל לכתוב דבעינן שמתיידע להמשלח. ועוד דאף דהרמב"ם פוסק (בה' גניבה) דיאוש אחר ש"ר נמי מהני כרב פפא בב"ק (דף קט"ו) מ"מ היינו דוקא במכירה להדיוט אבל בהקדש אם לא חל ההקדש בשעה שהקדיש לא מהני אף אם נתייאשו הבעלים אח"כ דבעינן דבשעה שמקדיש יהא חל הקדישו ולא דמי למכירה להדיוט שקונה בש"ר ואח"כ יאוש דהתם הקנין חל בשעת יאוש אבל בהקדש דבעינן שיקדיש ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו בעינן שבשעת הקדש יחול ההקדש ואף בשקלים נמי השקלים נעשים הקדש ע"י מה שנותנם להגזבר אבל לא הקדישום הבעלים לא נעשו הקדש (ונראה דאף דקיי"ל ממשכנין על השקלים היינו שממשכנים אותו עד שיתן שקלו וחל ההקדש ע"י נתינתו אבל לירד לנכסיו שיקח הגזבר ממנו שקל וליתן לקופת השקלים וודאי דאסור דאם הוא לא ניחא לי' ודאי לא נעשה הקדש וא"א להקריב מהן קרבנות ציבור] ואפילו אם מתנה שיחול ההקדש אח"כ נמי לא מהני כיון דהשתא לאו בידו להקדיש לא מהני נמי אח"כ וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דבשקל לעצמו דיצא א"ו דסובר דכיון דשלח לשקול ע"י כבר נקרא יאוש לענין זה שכבר רצה שיצא השקל מרשותו ומהני לענין אם השליח גנב ושקל לעצמו הוי יאוש וש"ר: מיהו לפמש"כ בדעת הר"מ דש"ר דמהני לפני יאוש הוא מטעם שקנינו למפרע אחר שנתייאש ומהני נמי לענין תרומה והקדש דביתו קרינן בי' אפשר לאמר דכשיתוודע לבעלים ויתייאשו אז חל ההקדש למפרע משעה שגזל ושקל לעצמו מיהו כ"ז הו"ל להרמב"ם ז"ל לפרש אם לא נתוודע לבעלים לא יצא ידי שקלו: ולפי מש"כ הב"ש באהע"ז (סימן כ"ז ס"ק ז') גבי קדשה בגזל דידה דאינה מקודשת משום דיכולה לאמר אין שקלי ודידי שקלי דדוקא גבי חפץ אמרינן הכי אבל גבי מטבע לא אמרינן הכי דמשמע מזה דגבי גזילת מטבע נעשה רק חוב אצל הגזלן ועצם המטבע קני לה הוי א"ש מה שיצא הכא ידי שקלו אבל באמת הוא גופא כתב דבגמרא משמע דבגזל מטבע נמי יכולה לאמר לו אין שקלי ודידי שקלי דהא קתני התם קדשה בגזל או בחמס או שחטף סלע מידה וקידשה אינה מקודשת וא"כ גם מטבע לא קנה הגזלן וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם דבשלח ליתן השקל לאחר והוא הוציא לעצמו אף שלא ידע משלח שלקח לעצמו מיקרי יאוש וש"ר ולא מיקרי ישלמ"ד דכבר נתייאש מזה במה שצוה ליתנה לאחר. ומהני ש"ר למיקני לי' והכא הוי ש"ר ע"י הקדושין עצמם וצריכה גט: מיהו צריך לידע אם זה ששלח המטבע למוסרו לפלוני אם חוב הוא או פקדון שיש לפלוני בידו או מתנה לעני שאם הוא באופן שפלוני זכה בה בקבלת השליח הוי לי' גזל ממי שנשתלח לו וקידשה בגזל אינה מקודשת כ"ז נלע"ד: סימן קלח שאלה בדבר הקידושין מק"ק גאנאנדז מכתבו קבלתי ומפני עוצם טרדותי וחלישת כחי לא השבתי עד כה,. והנה בדבר הקדושין שהי' בפני אב ובנו ועד אחד עמהם ראיתי במכתב כבודו שדעתו נוטה להתיר מכמה טעמים. הנה במש"כ לפסול העדים מטעם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה כמבואר ברמ"א (סימן מ"ב) דאם נמצא א' קו"פ הוי כמקדש בע"א וכתב הב"ש והח"מ דמיירי שלא נצטרפו להעיד לכן לא נפסל הכשר בעדותו ובעובדא דידי' כתב כבודו דדמי לנצטרפו להעיד ולדעתי נראה דאין לפסול כאן משום נמצא א' קו"פ דמבואר בש"ס (מכות ד' ו') דשואלין להו אי למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו ופירשו שם התוס' דלאסהודי אתו היינו שכוונו להעיד בשעת ראי' כמבואר בדבריהם במכות (דף ו') ד"ה לאסהודי ובד"ה שמואל שהקשו מקדושין שנמצא בשעת החופה קרובים כתבו וגם לרבי קשה שפעמים יתכוונו אחד מן הקרובים להעיד עכ"ל וכן ברא"ש הקשו איך הקדושין כשרין אם כוונו להעיד וכאן אינו רואה לדון בזה דין כוונו להעיד ואף שהמקדש כיון להביאם בכדי שיהיו עדים כולם ביחד מ"מ מי יודע ידעו שהוא מכוון לזה ואפשר דאלו הוו ידעי שיקדש את הבתולה לא היו רוצים להיות עדים בדבר ואף שאמר ד"ז בסוד להעד שבתי מ"מ השנים האחרים אפשר לא ידעו מזה ומדברי הגאון שהביא הרא"ש במס' מכות מבואר דכל היכא דלא ברור לן שנצטרפו וכוונו להעיד אין אנו יכולין לבטל עדותן ומוציאין ממון עפ"י עדותן שכן כתב וז"ל וחזינן לגאון דקאמר ה"מ בעדות בע"פ אבל בשטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זל"ז אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זב"ז דדמי כמאן לאסהודי אתינן לא מבטלינן שטרא מספק אלא תתקיים השטר בשאר העדות עכ"ל אלמא דכל כמה דלא ידעינן בבירור שנצטרפו בכוונה לעדות זה לא פסלינן להו ומפקינן ממונא אפומייהו כ"ש דלא מצינן להקל ולפסול הקדושין כ"ז שלא נודע שנצטרפו בכוונה ועוד דהא פסקינן דאם צריך לעדות ומצוה להחרים שכל מי שיודע יבוא ויעיד שלא נתבטלה עדות הכשרים בשביל הפסולים כמ"ש הרא"ש שם ובעובדא דידי' מסתמא שלחו הב"ד אחרי כולם שיבואו להגיד כדי לעמוד על החקירה בבירור ולא מיקרי אתו לאסהודי אלא כשבאו מעצמן להעיד: אולם מה שיש לדון להקל שהעדים לא ראו הנתינה לידה ממש והרמ"א כתב (בסי' מ"ב) בשם תשובת הרשב"א שצריכים העדים לראות הנתינה ממש אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינן קדושין עכ"ל ואף שהב"ש כתב שם (בס"ק י"ב) שהמרדכי סובר דבידיעה בלא ראי' נמי סגי ואפילו לא ראו הנתינה אם ראו דבר המוכיח אין לבטל הקדושין כלל כאילו ראו גוף המעשה כדאמרינן הן הן עדי יחוד כו' נלע"ד דגם המרדכי לא החמיר מטעם זה לחוד דז"ל המרדכי (פ' האומר) כתב הרא"מ בתשו' דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל הקדושין חדא דחוששין לדברי רב פפא דמקדש בע"א חוששין לקדושין ועוד דאם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד כאלו ראה גוף המעשה עכ"ל הרי שעשה זה סניף למה שע"א ראה הנתינה אבל מטעם ידיעה בלא ראי' לא הי' מחמיר ומודה להרשב"א דלא חיישינן לידיעה בלא ראי' ועוד נ"ל דהמרדכי והרשב"א לא פליגי כלל דהא לכאורה קשה על המרדכי הא אמרינן בשבועות (דף ל"ד) דרבי אחא הוא דסובר דדנין בד"מ ובד"נ בידיעה בלי ראי' ואנן פסקינן כרבנן גבי גמל האוחר בין הגמלים וא"כ ידיעה בלי ראי' לאו כלום מיהו ז"א דהא התוס' שם כתבו דגם רבנן אית להו אומדנא כההיא דשבועות (דף מ"ו) גבי נחבל שעלתה לו נשיכה ע"ג ובין אצילי ידיו כדאמר בהדיא דבכה"ג נוטל הנחבל בלא שבועה וע"כ דהיינו טעמא דמילתא דידיעה בלא ראי' שאי אפשר להיות בשום אופן אחר מהני גם לרבנן דר' אחא כמו בנחבל שעלתה לו נשיכה ע"ג ובין אצילי ידיו שא"א לחבול בעצמו במקום הזה וגם איש אחר לא הי' שם שנוכל לתלות בו החבלה להכי נוטל בלא שבועה אבל דבר שאפשר אפי' מצד רחוק שהיה באופן אחר באומדנא כזה סברי רבנן דלא מהני ידיעה בלא ראי' ולהכי בגמל האוחר בין הגמלים אעפ"י שלפי האומדנא נראה שזה הרגו מ"מ יכול להיות שמת פתאום מעצמו שהוא רחוק לאמר כן וסברי רבנן דבכה"ג לא מהני ידיעה בלא ראי':