עונג יום טוב שפד

בשוה ולא מקרי איסור בת א' ולהכי דקדק רש"י ז"ל בלשונו וכתב שמסרו הקדושין ביום שלפני הגדלות שיחולו לאחר הגדלות ליום המחרת משום דלא משכחת לה אלא במוסרים הקדושין סמוך לגדלות ויושבים וממתינים ועסוקים באותו ענין עד שחשיכה וברגע הראשונה נמי עדיין עסוקים הם באותו ענין ואז חייל מטעם רצון והקנאה שברגע ראשונה ועסוקין באותו ענין שהתחילו בקטנותם ואין זה ענין כלל לפלוגתא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכאן אנו דנין שרצונו של שעת נתינת הכסף לא הועיל כלום רק קנין ורצון דגדלות ולא עוד אלא אפי' אם נתאכלו המעות קודם שבאה השעה דגדלות נמי מהני כמו דמהני במקדש לאחר למ"ד יום כדאמרינן (בפ' האומר) משום דהני מעות לאו למלוה דמי דמלוה להוצאה ניתנו והני זוזי לאו להוצאה ניתנו ואף רב דסובר (יבמות ק"ט) בבעיא דר"א בקדושי קטנה אי מיתלי תלי וקאי ולכי גדלה גדלי בהדה אף דלא בעל ואמר רב דלא גדלי בהדה מודה בההיא דפ"ד אחין דחיילו הקדושין דהתם נתן לה הקדושין ביום האחרון של י"ג שיחולו ביום של י"ד מיד ויושבין וממתינין שיחולו משא"כ הכא שנתן הקדושין כשהיא קטנה סתם לא חלין ממילא כשתגדל וכ"ז אי אמרינן דגבי קדושין מהני טלי קדושיך מע"ג קרקע להכי מהני נתינה דקטנות אבל אי אמרינן דבעינן נתינה מיד ליד אמאי מהני נתינה דקטנות: ויש להסתפק בהא דקי"ל אין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בדבר שא"צ שליחות להעשות השליח כעצמו של המשלח כמו כהן דאמר לחבירו צא וקדש לי אשה גרושה בקדושי כסף אי אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה ובטלו הקדושין לדעת התוס' בב"מ (דף יו"ד) דהיכא דאין שלד"ע המעשה בטל או דלמא דלא אמרינן אין שלד"ע לבטל המעשה אלא במידי דבעי שליחות גמור כמו בקדושי שטר ובהכי מיירי התוס' שם בתירוצם השני אבל לא בקדושי כסף דכיון דמ"מ נעשה המעשה ואף דלענין חיוב ודאי דאמרינן גם בזה אשלד"ע מ"מ לענין חלות המעשה יש להסתפק]: ולפ"ז היה אפשר ליישב מה שהביא הנוב"י והקצה"ח (סימן קפ"ב) בשם הגאון מוהר"י הלוי זצ"ל להקשות דלדברי התוס' דהיכא דאשלד"ע המעשה בטל א"כ בקדושין (דף נ') במשנה מעשה באחד שליקט כלכלה של תאנים וקידש ה' נשים וקבלה א' ע"י כולן נימא אשלד"ע ע"ש ולדברינו א"ש דבקבלת קדושי כסף אין האיסור מבטל השליחות כיון דלא בעי שליחות למהוי כעצמו של משלח ואפי' אם אמרה תנם לקטן נמי מקודשת ואפי' לכלב שלה כדאיתא בפ"ק דקידושין מיהו לפ"ז תקשה הא דפריך מהא דתניא השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל נימא אשלד"ע ומאי פריך דלמא דוקא בשולח הבעירה ע"י אחר אמרינן אשלד"ע משום דהתם א"א לחייב את המשלח אלא אם נימא שלוחו של אדם כמותו כעצמו ממש דאי משום איתעביד מחשבתו הא הוי גרמא בעלמא ופטור בנזקין. ובזה מהני אשלד"ע דלא ליהוי שליח גמור אבל במעילה דלא בעינן שליחות גמור כדאמרינן גבי שולח ביד חשו"ק במעילה (דף כ"א) דחייב משום דאיתעביד מחשבתו אפילו בדבר עבירה נמי חייב המשלח דמ"מ איתעביד מחשבתו ומאן לימא לן בכה"ג אמרינן אשלד"ע ונ"ל דשפיר פריך דדוקא בחשו"ק אמרינן דהמשלח מעל משום דאיתעביד מחשבתו משום דהשליח לאו בר חיובא הוא ולא מצינן למירמא חיובא עליו ע"כ המעשה חל על המשלח אבל בשולח ביד פקח א"א דאשלד"ע מבעי לן למירמא חיובא על השליח ובשלמא אם גם בעבירה אמרינן שלוחו כמותו שפיר אבל כיון דאשלד"ע ולא מצינן לחייב המשלח אלא משום דאיתעביד מחשבתו טפי הוי לן למרמי מעשה המעילה אשליח והיכא דמעל השליח ממילא לא מעל המשלח ועוד נראה דבלא"ה א"ש הא דפריך ממעילה דאף שביארנו דהיכא דלא בעינן שליחות ממש לא אמרינן אשלד"ע מ"מ זה דוקא לענין שאין המעשה בטילה כיון דלא בעינן שליחות ממש נגמר המעשה במה שנעשה רצונו אבל לענין לפטור את המשלח מעונש ודאי דאמרינן אשלד"ע ומיפטר אפי' היכא דלא בעי שליחות ממש להכי פריך אמאי מעל נימא אשלד"ע: ובזה מיושב מש"כ הנמוק"י (בפ"ק דב"מ) דבקטן לא אמרינן אשלד"ע דכיון דאין לו דעת כלל דמי לחצר