עונג יום טוב שפא

כשאכלן כרב חסדא דקיי"ל כוותי' דמת"כ ותרומה חד דינא אית להו כדמוכח בש"ס והרמב"ם ז"ל העתיק לשון הברייתא ולא חש לדיוקא דמצינן למידק מהך ברייתא: וכן מוכח מש"ס דכתובות (דף ל') דפריך בהא דפליגי התם אביי ורבא אם מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין דלאביי פטור והאמר ר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב משום דמדאגבה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת אכילה ודחק לשנויי דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה ואם נימא דאם אכל תרומה שתרם מפירותיו חייב א"כ עדיפא הוה לי' לשנויי דמיירי שאכל תרומה מפירותיו דלא שייך בזה הגבהה דהא עד השתא נמי הוי ברשותו כמו דלא מהני הגבהת גזבר גבי הקדש למיפק לחולין משום דעד השתא נמי הוי ברשותו כדאמרינן בחגיגה (דף י') ובמעילה (דף כ') וה"נ בבעה"ב שתרם פירותיו לא שייך הגבהה וחייב לאביי א"ו דלא מחייב כלל באוכל תרומה שתרם מפירותיו משום דר"ח דמזיק מת"כ או שאוכלן פטור ולא משכחת לה אלא באוכל תרומה שבא ליד כהן וקצת יש לדחות דלא מצי לאוקמי בתרומה ביד ישראל שהפרישו בעצמו דדוחק לאמר שחייב בתשלומין דהא מצי לשאול עליו ובודאי ישאל עליו ולא ישלם: וכיון שבארנו דעת הרמב"ם ז"ל לדידן דקיי"ל כרב חסדא דמזיק מת"כ או שאכלן פטור וה"ה לתרומה ואם מכרן לאחר רשאי הלוקח לאכלן לכתחילה א"כ אמאי פסק דאם קידש בהם את האשה דאינה מקודשת הא היא רשאי לאוכלן ודידה הוי אחר הקידושין דהא ודאי דמיירי שידעה שזה תרומה ונתקדשה בהם מדעתה דאי לא הוי ידעה שזה תרומה אם כן אפילו אם נימא טובת הנאה ממון נמי אינה מקודשת שהרי סבורה להתקדש בכל הפירות ואין לה בהם אלא טוה"נ, א"ו דידעה שזה תרומה וא"כ אמאי אינה מקודשת הא ממונא יהיב לה דבהני קידושין קנתה את הפירות להיות שלה ואלו נטלתן בעצמה בלא קידושין היתה צריכה להחזיר כדאמרינן בש"ס דחולין בשקל לעצמם נותנם לכהן ועכשיו שנתן לה בתורת קידושין נקנה לה ורשאה לאוכלן ומה בין זה לקדשה בגזל לאחר יאוש כיון שבארנו דהתם נמי לא השינוי רשות הוי קנין לגבי גזלן רק כיון שהיא קנאתם הוי קידושין והכא גבי מתנות נמי הרי קנאתם ולרש"י דסובר דלא בעי שיהא ממון המקדש לא קשה דאפשר לומר דסובר דדוקא מזיק מת"כ או אכלן פטור אבל מכרן לאחר שהם בעין חייב ליתנם לכהן: וידעתי שיש לדחות דהרמב"ם ז"ל מיירי שקידשה רק בטוה"נ שיש בה וע"מ ליתנם לכהן דלא גזלן כלל ואז אסורה למוכרן דדוקא אם גזלן ומכרן קנה הלוקח ורשאי למוכרן אבל אם נתן לו ע"מ שיתנם לכהן הרי הם בחיובן ליתן לכהן אבל לשון הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי דכתב שהרי אין לו למוכרן ומכירה מאן דכר שמי' הא לא יהיב לה כלל ע"מ שיהא גוף התרומה שלה ולא קידשה רק בטוה"נ שבהן והוי לי' למימר דטוה"נ אינה ממון א"ו דמיירי שקידש בהם להיות שלה לגמרי ואפ"ה א"מ מפני שאסורה למוכרן כמו דמיירי משנה דהמקדש בערלה שקידש ע"מ להנות בהן ואפ"ה א"מ מפני שאסורה ליהנות מהן ועוד דאפילו אם נפרש דברי הרמז"ל במקדש בטוה"נ שבהן מ"מ תיקשה על דברי הש"ס דמקשה ר' אבא לעולא דאמר טוה"נ אינה ממון ממתניתין דהמקדש בתרומה מקודשת ומאי קושיא לישני דמתניתין מיירי שקידשה להיות שלה ורצה לגזול התרומה והמתנות וכרב דקיי"ל כוותי' דמתנות כהונה נגזלות להכי מקודשת משום דדידה הוי: ונ"ל דמזה מוכח דהרמב"ם ז"ל סובר דבעינן שיהא כסף קידושין משל המקדש [ואף דאמרינן בקידושין (דף ה') דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ערב אע"ג דהמקדש לא יהיב מידי התם הנותן נותן ממונו בשביל המקדש ורוצה שבתמורת ממונו תהא האשה קנוי' להמקדש ודמי כאילו הממון הוא של המקדש אבל היכא דלא יהיב המקדש מידי מדידי' ולא אחר נתן בשבילו לא הוי קידושין] והא דקידשה בגזל לאחר יאוש מקודשת הוא כפי מה שבארנו לעיל דגזלן שקנה ביאוש למ"ד יאוש קונה או בשינוי נקנה לו הגזילה למפרע משעת גזילה והגבהה כמו שבארנו לעיל באריכות א"כ להכי כיון דאצל האשה הוי יאוש וש"ר קנה הגזילה למפרע ובדידי' מקדשה. ולהכי במת"כ אם קידש בהן האשה אינה מקודשת כיון דבעינן שיהא הכסף קידושין של המקדש והכא בתרומה שהפריש מפירותיו לא שייך קנין למהוי שלו דעד השתא נמי ברשותו הוי ואף דמת"כ נגזלות כמו שפסק הרמב"ם ז"ל היינו רק לענין שקנה אותן מי שמכרן לו דלא אמרינן כל היכא דאיתא ברשותא דמרא הם אבל למהוי קנין גמור לגבי בעלים אי אפשר כיון דעד השתא נמי הוי אצלו כמו גזבר גבי הקדש וכיון דלא קני להו המקדש לא הוי קידושין אף שהיא קנתה אותם בהני קידושין ורשאה לאוכלן לכתחילה: [ואפשר שמזה גופא יצא לו להר"מ ז"ל דחליפי איה"נ שרי אף למחליף משום דסובר דבעינן שיהא כסף קידושין של המקדש ומדתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ש"מ דגם המקדש בעצמו שמכרן שרי לאתהנויי מינייהו דאי הוי אסורין למוכר עצמו לא הוי קידושין דלאו בדידי' מקדש]: אלא שלכאורה קשה אם נימא דבעינן שיהא כסף קידושין ממונו ממש א"כ אמאי תנן המקדש בהקדש בשוגג קידש לר"י דסובר הקדש בשוגג מתחלל ואמאי נהי דהיא קנתה ע"י הקדושין האי כספא אבל הוא לא הי' לו בו קנין שהרי לא יצאו לחולין עד שקדשה כמו שכתב רש"י ז"ל שם (בדף נ"ג ע"ב) ד"ה דניתחל הקדש על ידה שזו היא הוצאתו כשהוציאו מרשות גבוה ונתנו לה ע"כ ואין לומר דצריך לומר לשיטת הר"מ דהא דקתני בשוגג קידש מיירי באדם שאינו גזבר ומיד בנטילתו מעל קודם שקידשה ויצא לחולין דכי קדיש מדידי' קדיש ולא כמ"ש רש"י ז"ל שלא מעל עד שנתן לה אלא שמעל מיד שנטל ההקדש לידו והא דאמר ר"י דטעמא דרבי מאיר דסובר בשוגג לא קידש משום דלא ניחא לה דניתחל הקדש על ידה אף שכבר נתחלל קודם שהגיע לידה מיד בהגבהת המקדש מכל מקום לא ניחא לה שהרי ע"י מה שנטל ההקדש בשוגג לקדשה יצא לחולין וקדושין דידה גרמו שיתחלל ההקדש ואף דבגזלן שקנה הגזילה בשינוי או ביאוש למ"ד יאוש קונה ודאי דמודה ר"מ דהוי קידושין ולא אמרינן דלא ניחא לה להתקדש בגזילה משום דכבר קנה הגזילה למהוי שלו כשאר ממונו מ"מ היכא שגזלם בשביל לקדשה לא ניחא לה להתקדש בגזל אף אחר הקנין וה"נ לא ניחא לה להתקדש במה שלקח מעות הקדש בשוגג לקדשה] דהא א"א לומר כן דבהדיא אמרינן התם דבעי ר"ח בר אבין מר"ח אשה אינה מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין וא"ל אשה אינה מתקדשת מעות איך יצאו לחולין הרי בהדיא כפרש"י ז"ל דמיירי שלא נתחלל ההקדש עד שיחולו הקידושין [ומשכחת לה בגזבר שלא מעל בהגבהתו עד שיוציא לרשות אחר או שלא הגביהה את ההקדש רק שאמר לה ליטול בתורת קידושין שהי' סבור שהוא שלו ונטלתו להתקדש כמ"ש במקרא דבקידושין לא בעינן נתינה מיד ליד וטלי קדושיך מע"ג קרקע נמי מהני]: