עונג יום טוב שפ

שדחה ראי' זו מדברי הה"מ והריטב"א שכתבו וז"ל ואעפ"י דיאוש בלבד אינה קונה הכא שהוא ביד האשה הרי כאן יאוש וש"ר כשהי' בידה וכיון שקנתה היא אף הוא קונה אותה עכ"ל וא"כ מהני קנינה למשוי קנין גם גבי דידי' אינו נראה לי דמהיכי תיתי יחשב קנין גבי דידי' במה שקנתה היא ואף דתנן גבי גנב בב"ק (דף ע"ט) נתנו לשומר חנם וש"ש והשואל וכן נתנו לבכורות בנו או לבע"ח בחובו והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציא מרשות בעלים חייב ופרש"י ז"ל דהאי חייב אגנב קאי דמתחייב הגנב במשיכת הבע"ח ע"ש. וה"נ נימא דקנין האשה מהני לגבי המקדש וכיון שהיא קנתה אף הוא קונה ומיקרי מקדש בממוני' כמו דקנה הגנב ע"י קנין הבע"ח שהבע"ח הגביה בשביל עצמו. מ"מ הא הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גניבה) פירש למתניתין דהאי חייב אשומר ובע"ח קאי שהם חייבים במשיכתם אבל הגנב אינו מתחייב במשיכת השומר והבע"ח דלא כפרש"י ז"ל: ועוד דהא התוס' שם בב"ק ד"ה נתנו הקשו איך מתחייב הגנב במשיכת השומר והבע"ח הא אין שלד"ע ותירצו דמיירי שהם לא ידעו שבא לידו באיסורא וכסבורין שהיו שלו ובשוגג יש שליח לד"ע דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכיון דמדין שליחות קאתינן לה א"כ קשה דהכא גבי קדושין ע"כ מיירי שהיא ידעה שהוא גזל דאם לא ידעה שהוא גזל לא הוי קדושין כדאיתא (בשו"ע סימן כ"ח בב"ש ס"ק ג') דבעינן שתדע שהוא גזל וא"כ שידעה שהוא גזל הויא מזידה ובמזיד שידע השליח שהוא דבר עבירה אשלד"ע. ולא מהני קנינה למהוי קנין גם גבי המקדש דאשלד"ע: ולכאורה יש לחלק בין קנין גמור למהוי שלו לקנין להתחייב באונסין דאף דמהני משיכת הבע"ח בשביל הגנב להתחייב באונסין כיון שלקח מדעת הגנב ובשביל חוב של הגנב אבל למהוי קנין גמור להיות ממונו של הגנב ע"י משיכת האשה וקנינה לא מהני דהא א"א לחול קנינו של הגנב והגזלן אלא אחר שקנתה האשה ואז כבר שלה הוא אבל להגנב והגזלן לא הוי קנין ממון בזה ובלא"ה חילקו התוס' בב"מ (צ"ט) ד"ה כיון בין קנין גמור לקנין חיוב אונסין לענין משיכה ברה"ר ע"ש]: ונראה לי עוד דאין כוונת הה"מ במ"ש וכיון שקנתה היא אף הוא קונה אותה כמו שפירש המל"מ דקנינה עושה קנין גמור גם לו וחשוב ממונו אלא דכוונתו דכיון שהאשה קנתה קנה אותה היינו את האשה ותיבת אותה לא קאי על הגזילה אלא על האשה והיינו דסבור דאף שלא היה למקדש קנין בהאי כספא נמי הוי קידושין דכיון שהיא קנתה קנה את האשה אף שלא הי' לו קנין בכסף קידושין וכן הא דאמרינן גבי תרומה בב"ק (דף ס"ז) דאף למ"ד יאוש אינו קונה מ"מ חל מה שתרם הגזלן אחר יאוש משום דהוי יאוש ושינוי השם וכן גבי הקדש אחר יאוש שכתבו התוס' שם (בב"ק) ובגיטין (דף נ"ה) דאחר יאוש ההקדש חל משום דהוי יאוש ושינוי רשות התם נמי אין הטעם דשינוי השם דתרומה וש"ר דהקדש משוי קנין להגזלן אלא הטעם דאף שהגזלן לא הי' לו שום קנין בגזילתו מ"מ כיון שאם היה מוכרו להדיוט היה חל המכירה והי' ההדיוט קונה אותה כמו כן אם מכרו להקדש והקדישו או הטיל עליו קדושת תרומה חל עליו קדושת הקדש ותרומה דמידי הוא טעמא שאינו יכול להקדיש ולתרום דבר הגזול הוא משום שאין לו כח להטיל קדושה על דבר שאינו שלו אבל כיון דחזינן דשינוי רשות או שינוי השם מהני להיות פקע כח בעלים ממנו וקונה ההדיוט שלקח מהגזלן ה"נ קונה ההקדש והתרומה וחייל קדושת התרומה אף שקודם הלקיחה וההקדש וההרמה לא הי' לגזלן שום קנין בה וכ"ז גבי הקדש ותרומה ולוקח וגבי קידושי אשה אם נימא דלא בעינן בקידושין שיהא הכסף של המקדש אבל אם נימא דבעינן שיהא כסף של המקדש דווקא לא היה מועיל מה שנעשה שינוי רשות אצל המתקדשת וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לקדושין שאחר שכתב בטעמא דמהני קידושין אחר יאוש דכיון שקנתה אף הוא קונה אותה דזה דומה לתרומה דמהני אחר יאוש ולהקדש אחר יאוש דמהני אי לאו טעמא דמהב"ב ע"ש והיינו כמ"ש דבכולהו מהני הקנין של הקונה או של ההקדש או של התרומה אע"ג דלא נעשה מזה קנין להגזלן וכמו שבארנו דתיבות קונה אותה שכתב קאי אאשה שקונה את האשה ולא את הגזילה: אלא שלכאורה יש לנו ראי' גדולה שדעת הרמב"ם ז"ל גבי קדושין דבעינן שיהא הכסף של המקדש ויהא בו קנין גמור בהאי כספא מדברי עצמו דהנה בקידושין שם (ד' נ"ח) תנן המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות ה"ז מקודשת ואפילו ישראל ופרש"י ז"ל אעפ"י שאין לו בכל אלו אלא טוה"נ שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ זו שבידה לתתם לכל כהן שתרצה ומיקדשא בטוה"נ זו דקסבר טוה"נ ממון ובגמרא אמר עולא טוה"נ אינה ממון איתבי' ר' אבא לעולא המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות ה"ז מקודשת א"ל הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן עסקינן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ופסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' אשות) כעולא שכתב שם ישראל שקידש בתרומה שהפריש מטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מקודשת דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ויכול למוכרן אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת שהרי אין לו למוכרה ואין לו בה אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון וקשה שהרי בחולין תנן (דף קל"ב) אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח הימנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים ואמר רב עלה שם (דף קל"ד) לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח ופרש"י הדין עם הטבח דינו של כהן עם הטבח ומסיק דפליגי רב ורב אסי במתנות כהונה נגזלות דרב סובר מת"כ נגזלות: וכתב שם הר"ן ז"ל שנראה דהרמב"ם ז"ל מפרש דה"ק לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח דרשאי הלוקח לאוכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאוכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל הר"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא (בפ"ט מה' בכורים ה' י"ד) עבר ואכל מת"כ או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי ה"ז מותר לאוכלן מפני שמת"כ נגזלות עכ"ל הרי שדעת הרמב"ם ז"ל דהמוכר מת"כ רשאי הלוקח לאוכלן וגם אינו חייב ליתן דמים דהא (בהלכה י"ד) כתב דאינו חייב לשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואף לפמש"כ הר"ן ז"ל דמוכר צריך לשלם משום דקא משתרשי לי' שלקח דמים עבורן אבל הלוקח ודאי דא"צ לשלם דמים משום דמת"כ נגזלות ונקנין ללוקח ולאו דווקא דבמתנות הדין כן אלא ה"ה בתרומות שהפרישם ולא בא ליד כהן נמי הדין כן דהא בגמרא שם (דף ק"ל) פריך אר"ח דאמר המזיק מת"כ או שאכלן פטור מברייתא דקתני מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים שהוא פטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה מיהא משלם אמאי ליהוי כמזיק מת"כ או שאכלן ומשני דאתי לידייהו בטבלייהו עיי"ש הרי דלר"ח דסובר מזיק מת"כ דפטור לאו דווקא במתנות לחוד הדין כן אלא ה"ה בתרומה נמי פטור: ואף שהרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א מה' מעשר) האוכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל המעשר בטבלו אעפ"י שחייבים מיתה בידי שמים פטור מתשלומין שנאמר אשר ירימו אין לך בהם כלום עד שירימו והעתיק לשון הברייתא דמשמע מיני' דמשעת הרמה מיהא מחייב מ"מ ודאי דגם משעת הרמה פטור