עונג יום טוב שעט

איכפת לן שיכול להכחיש בב"ד ולפטור עצמו מקטלא: וראיתי אחרי כותבי להגאון בעל מ"י שהביא ראי' זו ולענ"ד לאו ראי' היא עוד ראיתי שם שכתב להביא ראי' דלא חיישינן לשאלה מהא דתנן (בב"מ דף כ') מצא בחפיסא ודלוסקמא תכריך של שטרות כו' ה"ז יחזיר ופירש רש"י שמצא שטרות בחפיסא ודלוסקמא שהכלי הוא סימן והעיר הגאון הנ"ל מהש"ס שהבאנו לעיל דרבא אמר דבשטרות לא שייך למיעבד תקנתא דהא לא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה אבל לפ"ז תקשה איך אפשר לאמר כלל דחיישינן לשאלה הא תקשה מתניתין דחפיסא ודלוסקמא דמחזירין שטר בסימן דכלי ולפמ"ש לאו ראי' הוא כלל דהא איכא למימר דמתניתין מיירי דהלוה בפנינו ולא טען שהמלוה שאל ממנו החפיסא ודלוסקמא וקמ"ל דמחזירין השטר בסימן דחפיסא אם המלוה נותן סימן והלוה אינו נותן סימן אף שטוען הלוה שהחפיסא והשטר ממנו נפל ולא שייך לחוש לשאלה היכא דהלוה לפנינו ולא טען ששאל החפיסא מהמלוה ועוד דלפי מ"ש החכ"צ דכמו דאמרינן בב"ב (דף קע"ב) דלנפילה דיחיד לא חיישינן גבי שני יוב"ש דמוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן שנפל מיוב"ש אחר דלא שכיח שיתרמי שמיוב"ש זה נפל ויוב"ש זה מצא ה"נ לא חיישינן לשאלה דיחיד ודווקא לשאלה דרבים חיישינן כמו גבי אבידה דאמרינן ששאל מאחר מי שהוא וכן גבי מיתה אבל שישאיל יוב"ש זה מיוב"ש אחר לא חיישינן. וה"נ אם המלוה נותן סימן בחפיסא לא חיישינן שמא שאל החפיסא מן הלוה דהוי לי' שאלה דיחיד ולא חיישינן אלא שבעיקר דברי החכ"צ דלשאלה דיחיד לא חיישינן יש להאריך בזה ויבוא בעז"ה במקום אחר כנלע"ד: סימן קלה שאלה לבאר בדין קידושי כסף אם בעינן שיהא הכסף משל המקדש וממונא דידיה או לא: תשובה בקידושין (דף נ"ו) תנן המקדש בערלה ובכה"כ בעגלה ערופה כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת והנה מדברי המל"מ משמע דאם היתה האשה והאיש חולה שיש בה סכנה שהותר להם לאכול דברים האסורים ודאי דמקודשת רק דחקר שם אם הבעל לא היה חולה אם מקודשת משום דאיכא למימר דאע"ג דגבי דידה הוי ממונא מעליא מ"מ כיון דלדידי' לא הוי ממונא לא הוי קידושין דבעינן שיהא הכסף קידושין משל בעל אם לא שיהא גם הוא חולה שיש בו סכנה: והנה בעיקר הדבר דפשיטא לי' דאם גם הבעל הי' חולה שיש בו סכנה הוי קידושין מעליא דהויא ממונא לגבי שניהם נראה לי דנהי דלגבי אשה שפיר אמרינן דכיון שהיא חולה שיש בה סכנה הוי קידושין מצד האשה דלא גרע ממקדשה במה שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אם יש בזה ש"פ וה"נ כיון דהיא רשאי לאוכלן הוי קדושין אבל גבי המקדש אם נימא דבעינן שיהא ממונא גם לגבי המקדש לא מהני מה שהוא חולה שיש בו סכנה דמ"מ לאו ממונא דידי' הוא אף שהותר לו לאכול. וטעמא דמילתא דרחמנא אפקי' לאיסורי הנאה מרשות בעלים אף שיכולין ליהנות מהן בהיתר ולאוכלן והפקירא נינהו באפקעתא דמלכא וכמו שמצינו בשביעית שהבעלים יכולים ליהנות מהן ולאוכלן ואפ"ה הוו הפקר לכל אדם וה"נ איסורי הנאה רחמנא, אפקרינה ולא מיקרי דידהו ואדם אחר שאינו בעליו אם הוא חולה שיש בו סכנה נמי יכול לאוכלן ואין הבעלים יכולים לעכב עליהם אף אם בעליו של איה"נ הוא ג"כ חולה מ"מ אינו יכול לעכב על חולה אחר מלאוכלן שאין לו זכות ממון בו יותר מאחר וקצת יש להביא ראי' לזה מב"מ פרק א"נ (דף ס') דדחיק לאשכוחי תרבית בלא נשך ונשך בלא תרבית ומסיק דלא משכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין ואם איתא דלגבי חולה שיש בו סכנה מיקרי איה"נ ממונא א"כ הא משכחת לה שאם נתן הלוה להמלוה פירות של ערלה במעותיו והמלוה הוא חולה שיש בו סכנה הרי תרבית בלא נשך דלגבי מלוה הוי ממונא והלוה לא חסר כלום דלדידי' לא שוה מידי ולאו מידי יהיב לי' וכן להיפך אם הלוה חולה שיש בו סכנה ולא המלוה ויהיב לי' פירות של ערלה הוי נשך בלא תרבית ומדלא קאמר הש"ס הכי ש"מ דאיסורי הנאה לא מיקרי ממון אף לגבי חולה שיש בו סכנה וגבי ריבית בעינן ממונא דלהוי ש"פ כמ"ש התוס' והרא"ש שם (בדף ס"א) דליכא ריבית בפחות מש"פ ובאיה"נ לא הוי ריבית מן התורה דבעינן שו"פ וכיון דבעינן שיהא שו"פ ממילא נמי בעינן שיהא דין ממון לגבי מלוה ולגבי לוה ואיסורי הנאה לאו ממונא דידהו הוא וגרע מפחות משוה פרוטה וא"כ ה"ה לענין קידושין אף שהמקדש הוא חולה שיש בו סכנה מ"מ לאו ממונא לגבי דידי' (ולפי מה שבארנו במק"א דמה שנחשב ממונו זה גופא מיקרי הנאה הדבר מבואר יותר בטעמו במה שהפקיעה תורה הדבר מרשותו אף היכא שיכול לאוכלו בהיתר מפני פ"נ דכיון שזה גופא שנחשב שלו מיקרי הנאה להכי הפקיעה תורה הדבר מרשותו כדי שלא יהנה במה שיהא הדבר שלו בזכות ממון) והכי משמע פשטא דמתניתין דהמקדש באיה"נ א"מ דקשה מאי קמ"ל הא כיון שאסורים בהנאה לית בהו שו"פ וכבר ידענו דאין אשה מתקדשת בפחות משו"פ ודוחק לומר דקמ"ל דלא נימא דאם רוצים למוכרן לעכומ"ז באיסור הוי קידושין דז"א דפשיטא דכיון דאינו רשאי ליהנות מהן וגם למוכרן לעכומ"ז אסור פשיטא דא"מ, א"ו דקמ"ל דאפילו הם מותרים ליהנות מהם מחמת חליין נמי לא הוי קידושין דלאו ממונא הוא: והנה אם נפרש דמתניתין אתא לאשמעינן דגבי חולה נמי לא הוי קידושין מוכח מזה דבעינן גבי כסף קדושין שיהא של המקדש ממש ויהא לו קנין ממון בהאי כספא: דהא אם היא חולה שיש בה סכנה ודאי דמשום לתא דידה הוי קידושין דגבי דידה לא בעינן ממונא דבהנאה בעלמא מתקדשת אם יש בהנאה זו שו"פ וע"כ מתניתין דקתני המקדש באיה"נ אינה מקודשת קמ"ל אף שהוא חולה שיש בו סכנה והותר לו דברים האסורים אפילו הכי אינה מקודשת דלאו ממונא הוא גבי דידי' אם כן חזינן דבעינן שיהא ממונא דמקדש ולהכי אינה מקודשת באיסורי הנאה אף שהוא חולה שיש בו סכנה משום דלאו ממונא הוא גבי' ומה שהביא שם המל"מ ראי' מדברי רש"י ז"ל בע"ז (דף נ"ד) שכתב שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מיתפסי באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי מנייהו מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה ההיא הנאה ע"ש ברש"י הרי דאע"ג דלגבי דידי' לאו ממונא הוא דאסור ליהנות מחליפי איה"נ מ"מ כיון דהאשה מותרת ליהנות מקודשת הנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל (בה' מאכלות אסורות פ' ח' ה' ט"ז) דחליפי איסורי הנאה מותרים אף למחליף אין ראי' מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דהתם נמי הוי ממונא של המקדש דגם הוא שרי לאיתהנויי מהחליפין: אולם מה שהביא ראיה דגם הרמב"ם ז"ל סובר דלא בעינן שיהא ממון דמקדש ממ"ש (בפ"ה מה' אישות) דאם קדשה בגזל אחר יאוש משום דקנתה ביאוש וש"ר אלמא דאף דהמקדש עדיין לא קנה הגזילה נמי מקודשת הואיל והאשה קנתה הגזילה לכאורה ראי' מוכרחת היא ומה