עונג יום טוב לח

ז"ל דמהני תנאה אף בעצי סוכה באומר איני בודל מהם כל בה"ש היינו נמי דווקא שמתנה שלא תתחיל הקדושה לחול עליהם וסובר דאף דדרשינן בסוכה (דף ט') חג הסוכות תעשה דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה מ"מ בדעת בעלים תלי' מילתא וכמו בחגיגה בעי שיקדישנה ה"נ בסוכה לא חלה הקדושה אלא כ"ז שאינו אומר בהדיא שאינו בודל מהם אבל כשאומר איני בודל מהם לא חלה הקדושה כלל ובזה הוא חולק על הרשב"א והרמב"ן ז"ל דהם סוברים דבעצי סוכה שמתחיל לצאת בהם ביהש"מ חל עלה קדושה אף שאמר שאינו בודל דרחמנא רמי קדושה אסוכה שיוצאין בה והרי"ף סובר דבאומר איני בודל לא חלה הקדושה כלל אבל היכי שחלה הקדושה לא מצינו שתפקע ואדרבא הרי בנוי סוכה דמהני בה תנאי לכ"ע באומר איני בודל מהם כל ביהש"מ דלא חיילא עלייהו קדושה כלל אבל אם אמר לכשארצה אטול הנוים משמע דלא מהני כמ"ש הר"ן ז"ל שם בביצה להדיא דכיון דחיילא קדושה תו לא פקעה וכיון דאפילו בנוי סוכה דלא הוי רק תשמישי מצוה אמרינן דבכדי לא פקע א"כ כש"כ בעור שנתעבד לשם תפילין ולשם ס"ת דהוי תשמישי קדושה דלא מהני בו תנאה שיתנה שתפקע הקדושה לכשירצה מכאן ולהבא וכן בביהכ"נ שבבבל דאמרינן במגילה (דף כ"ח) דעל תנאי עשויות פירשו התוס' שם דהיינו דווקא בחורבנן אבל להשתמש בהן בישובן לא עיי"ש: ונ"ל להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך אוקימתא שבש"ס דאתני עלייהו מעיקרא ולא הזכיר הך דינא דבאתני מעיקרא עושין מש"ר ש"י שכתב (בפ"ג מהל' תפילין) ש"ר אין עושין אותו ש"י בד"א שלבשן אבל ש"ר שלא לבשן אדם מעולם אם רצה להחזירן לש"י מותר עכ"ל והנה לא העתיק הרמב"ם ז"ל הך אוקימתא דאתני עלי' מעיקרא וטעמו משום דהך אוקימתא דאתני עלייהו מעיקרא הוצרכו לומר למ"ד הזמנה מילתא ואסור אפילו בחדתי להכי הוצרך לומר דמיירי בתנאי אבל לדידן דקיי"ל הזמנה לאו מילתא שרי בחדתי אף בלא תנאי זהו טעמו של הר"מ ז"ל (וסובר הר"מ ז"ל דגם בגוף הקדושה אמרינן הזמנה לאו מילתא כדמשמע פשטות לשון הגמ' דקאמר ולמ"ד הזמנה מילתא ולא כדעת הנ"י שהביא הרמ"א דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא היא ועיין בתשובת רע"א ז"ל שדחק לפרש לשון הש"ס לדעת הנ"י ואם נימא דבתנאי פקע קדושתו אף אחר שירדה הקדושה א"כ אכתי הוי לי' להרמז"ל להזכיר דבתנאי שרי אפילו בעתיקא אלא וודאי כמ"ש דהרמז"ל סובר דהא דקאמר דאתני עלייהו מעיקרא אין הכוונה שרצה להוריד עליו קדושת ש"ר ולהפקיע הקדושה לכשירצה ולעשותו ש"י דזה אין בידו רק כוונת הש"ס דאתני עליו בתורת ספק שאם ירצה לעשות של יד לא ירד למפרע כלל קדושת ש"ר ומזה לא הוצרך הרמב"ם להשמיענו כלל. דאין בזה שום רבותא דהא אין בזה שום חשש וברירה לא שייך כאן כמ"ש לעיל דאף אם אין ברירה מ"מ כיון דלא חייל קדושת ש"ר ביחוד למפרע נמי יכול לעשות ש"י ואי משום שלא נתעבד לשם ש"ר הא ש"י עושין אותו ש"ר ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב דבר זה והש"ס משני לה למ"ד הזמנה מילתא אף דאין בזה שום חידוש אבל למאי דקיי"ל לאו מילתא היא לא הוצרך לכותבו: הנה בררנו דאסור לכתוב על קלף שנתעבד לשם ס"ת או תפילין ולא מהני בי' תנאי כלל ולפי זה נראה דגרע טפי להתנות שיהא בידו לשנות הקדושה מלהתנות שלא יחול הקדושה למפרע דתנאי לשנות הקדושה ודאי דלא מהני כמו שביארנו ואלו תנאי דשלא יחול הקדושה למפרע דקאתינן לחשש ברירה הא איכא תנאי דסברי יש ברירה וקיי"ל דהוי ספיקא דדינא כמבואר בכמה דוכתי אבל להתנות לשנות הקדושה לאחר שירדה לא מהני ועיין בר"ן (פ' בני העיר) שטרח שם למצוא טעם למה שיכולין לשנות בהכנ"ס בהסכם דעת בני העיר עם ז' טובי העיר עיי"ש ומבואר גם שם דא"א להפקיע הקדושה אחר שחלה אף דבהכ"נ הוי רק תשמיש קדושה כמבואר במגילה (דף כו) גבי לבני דלא מהני בהו הזמנה למ"ד לאו מילתא] כש"כ בקדושה עצמה דלא מצי להוריד קדושתייהו אחר שהוזמנו: ומ"ש המג"א לסניף להקל לכתוב דבר חול על קלף שנתעבד לשם ס"ת ותפילין עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל דגווילין לא דמי לעגלה ערופה דגווילין של כתיבה אגב כתב קדוש אזיל ליה הכתב אזיל לי' קדושה כדאמר בשבת פרק כ"כ (דף קטז) הלכך לא דמי לעגלה ערופה דהיא עיקר קדושה עיי"ש ומשמע מדבריו דגווילין לא מקרי עיקר קדושה וקשה לי טובא דא"כ משמע דקלף מקרי תשמיש קדושה דכתב מקרי קדושה והקלף מקרי תשמיש קדושה ובמגילה אמרינן אמר רבא מריש ה"א האי כורסייא תשמיש דתשמיש הוא ושרי כיון דחזינא דמותבי עליו ס"ת אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור ולדברי הרמב"ן ז"ל אף דמנחי עליה ס"ת אכתי מקרי תשמיש דתשמיש דגווילין איקרי תשמיש קדושה וכורסייא תשמיש דתשמיש אלא ודאי דגווילין מקרי קדושה גופא ואחרי שנכתב עליהן אז נתפסין הן עצמן בקדושה ובגמרא לא קאמר אלא הואיל ונתקדשו מכח הכתב בטלה קדושתן אחר שבטל הכתב ונמחק ואין מצילין אותו מפני הדליקה. דל"ל דין כה"ק לענין הצלה מפני הדליקה. אבל הא ודאי דבשעה שהכתב עליהן קדושה גופא מקרי. וכשמזמינן לכתוב עליהן מזמינן לגוף הקדושה כדברי בעל המאור ז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל צע"ג: סימן ו ומ"ש עוד המג"א להקל ממ"ש התוס' דגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא כיון דקיי"ל כר"י דעגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולא מתסרא מחיים לבאר דבר זה צריכין אנו לכתוב מה שביארנו בעזה"י סוגיא דסנהדרין (דף מז) וסוגיא דכריתות (דף כו) דבסנהדרין שם פליגא אביי ורבא באורג בגד למת דאביי אמר אסור משום דהזמנה מילתא היא דגמרינן שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מיתסרא האי נמי בהזמנה מיתסרא ורבא גמר שם שם מעכו"ם ופריך ורבא מ"ט לא גמר מע"ע ומשני משמשין ממשמשין גמר לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה והקשו בתוס' אהא דפריך ארבא מ"ט לא יליף מע"ע תימא כי גמר נמי מע"ע הא אמר ר"י בחולין פ"ב דעריפתה אוסרתה ורבא פסק כר"י בר משלש עיי"ש שדחקו עצמן לתרץ קושייתם [והגרע"א תמה ביותר דהא רבא גופא סובר בכריתות דעריפתה אוסרתה]: והנה נ"ל לישב דבאמת יש לדקדק שם בסוגיא דכריתות (דף כג) דאמרינן התם אמתניתין דתנן עגלה ערופה אינו כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באה מתחילה כיפרה ספקה והלכה לה (ובדף כד)