עונג יום טוב שעז

גרועים שאין לסמוך עליהם אף שאמרה הסימנים קודם שראתה אותן דכל זה יוכל להיות דאיתרמי סימנים כאלו באדם אחר רק מה שהכירו אנשים את בגדיו אחר שהוציאו אותם מן השק דמשמע מדברי כת"ר שלכל הפחות נמצא שני עדים שמכירים בגדיו בטב"ע ע"ז יש לסמוך לכאורה להתירה דאף דאמרינן בש"ס (יבמות ד' קט"ו) דמים כמלחמה דמי ואמרה בדדמי וסברי כמה רבוותא דאפילו מי שלא ראה הטביעה נמי אמר בדדמי מ"מ בשני עדים הסכימו כולם דלא אמרי בדדמי שלא כדעת הרי"ף ז"ל וכיון דלא אמרו בדדמי ומהני הכרה דידהו בגוף הנטבע מהני נמי הכרה דידהו בבגדיו. כמבואר כ"ז אצלינו בתשובה אחת]: אך בזה באנו למחלוקת הראשונים ז"ל אי חיישינן לשאלה ורבים מאחרונים ז"ל נסתפקו לומר דאף דאמרינן בגמרא דחיישינן לשאלה היינו אם יש רק סימן בבגדיו אבל בטב"ע בבגדים לא חיישינן לשאלה והא וודאי ליתא דהא בהדיא אמרינן בב"מ (ד' כ"ז) דאי כתב רחמנא שמלה ה"א הנ"מ בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף לא כתב רחמנא חמור דאפילו בסימנין דאוכף הרי בהדיא דאי לאו קרא דחמור ה"א דאפילו בעדות דאוכף לא מהדרינן משום דחיישינן לשאלה אף שהעדים מכירים בטב"ע את האוכף וא"כ כיון דלמ"ד דחיישינן לשאלה אמרינן דדוקא באוכף מהדרינן משום דלא מושלי אינשי אבל בשארי דברים חיישינן לשאלה ממילא דגם בעדים המכירים בטב"ע נמי חיישינן לשאלה: והנה הב"י בתשובה חשש לאמר דלמ"ד סימנים לא"ד חיישינן לשאלה אף בכיס וארנקי, דכיון דמחמרינן כולי האי דלא נסמוך על סימנים לא סמכינן נמי אהך סברא דלא מושלי אינשי כמ"ש הב"ש ז"ל בשמו ולכאורה דבריו תמוהין מאוד דלפ"ז מה נעשה בהך דרשה דחמור בסימני אוכף דמוכח עכ"פ דבאוכף דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה ומצאתי אח"כ בתשובת אחרונים ז"ל שהקשו כן ושכחתי מקומו ואפשר ליישב דהב"י סובר כשיטת כמה מרבוותא ז"ל דסברי בדעת הר"מ ז"ל דבאמת סימנים דאורייתא רק מדרבנן החמירו שאין משיאין עפ"י סימנין וסובר הב"י ז"ל דכי היכי דהחמירו שלא להתיר ע"פ סימנים ה"נ החמירו שלא להתיר בסימני כלים אפילו במידי דלא מושלי אינשי ואפילו בסימן מובהק או עדים: ועוד אפשר ליישב דעת הב"י דהא דרבי קרא למיהדר חמור בסימני אוכף משום דלא מושלי אינשי ולמ"ד סימנין לאו דאורייתא חמור בסימני אוכף דהיינו סימן מובהק להכי מהדרינן משום דסימן מובהק דמי לעדים כמ"ש כל הראשונים ז"ל ולעולם חיישינן לשאלה דסימן האוכף אינו מועיל לברר שהחמור הוא של בעל האוכף דאפשר לומר שהבעל החמור שאל את האוכף מבעל האוכף הלזה והא דמחזירין את החמור בסימנין דאוכף הוא משום דמיירי שאנו רואים שאין שום סימן על החמור וא"כ לא מפסיד בעל החמור מידי במה שמחזירין את החמור לבעל האוכף דהא גם לו לא יוחזר לעולם כיון שאין לו סימן מובהק בו ועדים לא שכיחא להכי מחזירין לבעל האוכף ולא חיישינן לשאלה ואי לאו קרא ה"א דאין מחזירין לו לבעל האוכף אלא דהוה של מוצאו כיון דחיישינן לשאלה ובחמור עצמו אין בו סימן מובהק וגלי קרא דצריך להחזיר לבעל האוכף כיון דמ"מ הוא נותן סימן באוכף ולית ביה אלא חשש שאלה בלבד ולהמוצאו אין בו שום זכות להכי מהדרינן לי' החמור עם האוכף אעפ"י דחיישינן לשאלה. אבל בעדות אשה גבי מיתה וגט בעינן למיחש שמא שאל הכלים מאחר ולא מהני סימנין דכלים על הגוף זה היה נראה ליישב דברי הב"י ז"ל: אבל לפ"ז נראה לי שיש להביא ראי' איפכא דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא לא חיישינן כלל לשאלה אפילו בכלים דמושלי אינשי וכדעת מהר"ל מפראג ז"ל שהביא הב"ש ז"ל בשמו דמעיקרא כי הוי מפרש למתניתין דאין מעידין אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו בסימנין בינונים דסימנים לאו דאורייתא לא הוי מפרש כלל טעמא דכלים משום שאלה רק כי מפרש דמיירי בסימנין גרועים וסד"ר מפרש טעמא דכלים משום שאלה דהא התוס' שם ביבמות (ד' ק"כ) ד"ה כליו הקשו מהא דתנן מצא פירות בכלי ה"ז יחזיר וניחוש שמא השאיל הכלי לאחר וידע סימן הכלי אבל הפירות אינם שלו ותירצו דאף אם מן התורה חיישינן לשאלה מ"מ מדרבנן לא חיישינן לשאלה גבי אבידה ומה שהקשה מחמור בסימני אוכף הוא משום דהתם אקרא קאי ודרש חמור אתא לאורוי' דמהדרינן חמור בסימני אוכף להכי פריך וניחוש לשאלה דהא מדאורייתא חיישינן לשאלה אבל מדרבנן וודאי דלא חיישינן לשאלה גבי אבידה זהו תורף דברי התוס' וקשה לי טובא הא שם בב"מ (ד' כ"ז) קאמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין [פירש"י ז"ל מה ראו חכמים על ככה ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו] ומסיק דניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימנא ומשקלי' מימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין מובהקין דידה ואנא יהיבנא סימנין מובהקין דידה ושקילנא ופירש רש"י ז"ל ניחא לי' שתהא דת זו בישראל למיהב סימנין וכו' וא"כ קשה איך אפשר לומר דמדאורייתא לא מהדרינן אלא בסימנין דגופא ועביד רבנן תקנה למיהדר בסימנא דכלי הא בזה ליכא למימר דניחא לי' לבעל אבידה שיחזירו בסימני כלים אף שלא יאמר סימנין בגופא: דבשלמא גבי עיקר מילתא דסימנין בזה שפיר אמרינן אף דסימנין לא"ד ומה"ת לא מהדרינן בסימנין מ"מ בכל אבידה מיד כשאבדה ונודע לו שאבדה ניחא ליה שתהא דת זו נוהגת בישראל אף שיודע שיש רמאים שרוצים ליטול ממון שאינו שלהם מ"מ הוא סבור דבוודאי מי שאינו שלו אינו יודע סימנין כדאמר בש"ס מימר אמר כו"ע לא ידעי סימנין ולהכי ניחא לי' שתוחזר אבידה בסימנין דקשה לי' לטרוח אחר עדים כדין תורה ופעמים שלא ימצא ותולה שמי שאינו שלו לא ידע סימנין וניחא לי' שתוחזר בסימנין וכיון דניחא לי' לבעל אבידה שליחותו דבעל אבידה קא עבדינן ומחזירין ע"י סימנין ותולין גם אנו שמי שאין האבידה שלו לא ידע סימנא והאי דאתא ויהיב סימנא בוודאי דידי' הוא אבל לענין שאלה אם מדאורייתא חיישינן לשאלה לא שייך לאמר דניחא לי' לבעל אבידה שיוחזר ע"י סימני כלים. דהא מיד כשיודע לו שנאבד חמורו עם האוכף הוא יודע שהאוכף שאול הוא אצלו ששאל מאחר והמשאיל הא ידע סימני האוכף והיכי ניחא לי' שיוחזר החמור בסימני אוכף הא הכא ליכא למימר מידע ידע דכ"ע לא ידעי סימנין דידי' כדאמרינן בעיקר מילתא דתקנתא דחזרת אבידה ע"י סימנין דאדרבה הא ידע שגם המשאיל יודע סימני האוכף ויבא ויטול חמורו ובמאי ניחא לי' בהאי תקנתא שיוחזר החמור ע"י סימני אוכף ובגמרא לא אמרינן ניחא להו לכל ישראל למיהדר אבידה בסימנין משום דזה לא הי' מועיל לתת טעם לתקנתן דאכתי מה ראו חכמים על ככה להוציא ממון מבעל אבידה ולהחזיר ע"י סימנין שיכול להיות שהנותן סימן נוטל ממון שאינו שלו ואטו תקנת איסור יש בזה רק אמרו ניחא לי' לבעל אבידה דהיינו שכל בעל אבידה שבא מעשה לידו שנאבד ממנו חפץ ניחא לי' בתקנה זו וא"כ הא להחזיר בסימני כלים הא לא ניחא לי' שיודע שהכלים שאולים אצלו: ואין לאמר דכמו דאמרינן מימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין ומהאי טעמא ניחא לי' בתקנתן. ה"נ מימר אמר ודאי המשאיל לא ירצה ליקח ממון שאינו שלו ויחזיר לו החמור דז"א דכיון דמה"ת בעינן למיחש שמא המשאיל רמאי ורוצה ליקח ממון של אחרים וכשהמשאיל חשוד ע"ז בודאי גם בעיני השואל הוא חשוד לזה ואז לא ניחא לי' להחזיר ע"י סימני אוכף ודווקא גבי עיקר תקנה דחזרה ע"י סימנין אמרינן כיון דמעיקרא הוי ניחא שיוחזר ע"י סימנין משום שהי' בדעתו