עונג יום טוב שעו

שנשאת בינתיים וע"ש בדברי המהרא"י דאם ילדה הפרה שני זכרים לכ"ע הוי ס"ס משום דהספק שילדה קודם החליבה מתיר שני הזכרים והספק איזה יצא ראשון אינו מתיר אלא אחד עי"ש עכ"פ הרי מוכח מדבריו דכה"ג חשוב ס"ס אף ששני הספיקות הם מענין והיתר אחד ואין בהם אלא שינוי הזמן וה"נ גבי היתר האשה לעלמא מיחשב ס"ס בשינוי הזמן כיון שיש נ"מ בין שני הספיקות לענין כהונה ולא תימא דלא מיקרי ס"ס אלא היכא שאין שתי הספיקות מכחישות זה את זה ויכול להיות גם שניהם ביחד כמו ספק אינו תחתיו וספק באונס בסוגיא דפ"פ דיכולים להיות גם שניהם ביחד שנאנסה קודם האירוסין וכן בעובדא דמהרא"י יכול להיות שילדה קודם שחלבה וגם בלידה זו יצאת הנקיבה ראשונה אבל בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז בזמן מיתתו דא"א להיות שניהם אמת אין שני הספיקות מצטרפין לס"ס ז"א דכל היכא דיש שני צדדים להתיר ואיזה מהן שנתפוס יש לפנינו היתר הוי ס"ס אף ששניהם ביחד א"א להיות: וכן מוכח מדברי המהרי"ט בתשובה שכתב בהא דמייתינן בסנהדרין (דף ע"ז) דמייתי הש"ס דכל היכא דחזרה לאחוריה מכח זריקתו לאו כחו הוא מהא דתנן מחט שהיתה נתונה על החרס והזה עליה ספק על המחט הזה ספק על החרס הזה ומיצה הזאתו פסולה ומשני ר"ח משמי' דרב מצא איתמר והיינו דהוי ס"ד דהזה על המחט והספק הוא אם נפל מיד על המחט או שנפל על החרס ומכח נפילה זו נפל אח"כ והותז על המחט דמוכח מזה דהתזה לאו כחו הוא ודחי דמיירי שמסופק דילמא נפל על החרס וממדרון החרס הלך מעצמו על המחט דזה ודאי לאו כחו והקשה המהרי"ט לפי מה דמשני דהתזה נמי כחו א"כ אמאי הזאתו פסולה הא אף שמסתפק שמא מעצמו הלך על המחט מ"מ הא הוי ס"ס ספק נפל מתחילה על המחט מידו בכח ראשון ואת"ל לא נפל מיד על המחט מ"מ שמא מכח ההתזה דחרס נפל על המחט דהוי נמי כחו. ותירץ המהרי"ט דשאני גבי קידוש דלא מהני ס"ס עי"ש בתשובה חלק שני (סימן ב') והא התם דא"א להיות שניהם ביחד דספק אחד הוא נפילה ראשונה על המחט וספק השני הוא התזה מכחו מהחרס על המחט ושניהם ביחד א"א להיות ואפ"ה חשיב ס"ס וע"כ דכל היכא שיש לפנינו שני דרכים להתיר אף דסתרי אהדדי מיקרי ס"ס. וה"נ גבי שני כיתי עדים המכחישים עצמן בזמן מיתתו אף שא"א להיות שניהם ביחד הוי ס"ס ודו"ק: סימן קלד שאלה בדבר עגונה מק"ק קטרינסלאוו שבא מהרב אב"ד דשם כפי המבואר בתוך התשובה: מכתבו קבלתי קודם חה"ס בעת הטרדות מרובי' ונפישי מילי דחג ולא הי' באפשרי להשיב לכבודו והנה בדבר העגונה אשת אברהם יצחק פאלעניצקי שנטבע בעלה. ראיתי שדעת כבודו שכבר יצאתה האשה הזאת מאיסור א"א מה"ת ע"י עדות הטביעה שיבואר לקמן ולא נשאר אלא רק איסור דרבנן שאסרו במים שאל"ס ואנכי לא כן עמדי. כי עיינתי בכל דברי העדים ולא מצאתי בהם ממש שכל העדים שראו הטביעה לא ידעו מי הוא הנטבע וכולם משערים שהוא אברהם יצחק מפני שראו איש נטבע ושמעו אח"כ שזה אברהם יצחק הלך בספינה לחוף הנהר ולא חזר ואף שאומרים כמה מהם בעדותן שלא הלך על הנהר שום אדם אחר בזה היום וידוע שהאיש הזה אברהם יצחק הלך באותו היום מ"מ אין בזה ממש דאטו מי לא בעי הני אינשי מיכלי ומשתי ואפשר דבשעה מועטת שהלכו מהנהר לצורכם עבר בה איש אחר ונטבע בהנהר להכי אין בזה ממש. גם מה שהעיד הנכרי פראנצישאק לפ"ת שהשומר של העצים נטבע וכתב כבודו שבזה כבר יצאתה מאיסור א"א דאורייתא, תמיהני דאפילו לדעת הני רבוותא דלא בעינן במשאל"ס שהה עד שתצא נפשו מ"מ הא דנכרי מסל"ת מהימן הוא רק מדרבנן ומדאורייתא לאו כלום הוא [ויש לעיין בהא דאמר ביבמות (ד' פ"ז) אמתניתין דנשאת שלא בעדים אלמא ע"א מהימן ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו' מדאורייתא מנלן דמהימן ומהדר לאשכוחי דמהימן מה"ת עד דמסיק משום עגונה אקילו בה רבנן משום חומר שהחמרת עלי' בסופה וקשה איך הוה ס"ד דבעגונה לא הקלו יותר על דברי תורה דא"כ תקשי מתניתן שם (בדף קכ"א) דקתני בכותי אם היה מתכוון אין עדותו עדות הא אם אינו מתכוון נאמן הא נאמנות דנכרי מסלפ"ת וודאי אינו מה"ת דהא בכל איסורי תורה אינו נאמן וע"כ דמשום עגונה הקילו בה א"כ מאי קשיא לי' על הא דע"א ישראל מהימן. ונראה דלק"מ דוודאי ידע גם מעיקרא דמשום עגונה הקילו מדמהימן נכרי מסיח לפ"ת רק דהוה סובר דאם ע"א מהימן מה"ת ולא בעינן בעדות אשה עדות גמורה כמו בדיני ממונות א"ש נמי מה שהקילו בנכרי מסיח לפ"ת משום עגונה כיון דלא בעינן עדות גמורה וסמכינן מדאורייתא אע"א בלחוד סמכו חכמים גם אנכרי מלפ"ת משום עגונה אבל אם ע"א אינו נאמן מה"ת ובעינן עדות גמורה כמו בד"מ אין סברא שיקילו חכמים להכשיר עובד כוכבים היכי דבעינן עדות גמורה מה"ת עד דמסיק לבסוף דאף אם ע"א אינו נאמן מה"ת מ"מ האמינוהו חכמים משום עגונה ומשום חומר שהחמרת עלי' בסופה אבל וודאי דגם מתחילה ידע דמשום עגונה הקילו מדסמכינן אנכרי מלפ"ת דהוה רק מדרבנן]. א"כ פשיטא דלא יצאתה אשה זו מאיסור תורה עדיין: מלבד זה נראה לי שאין בעדות הנכרי ממש ואין בזה דין מסיח לפ"ת דהא הרמ"א (בס' י"ז סעיף י"א) כתב גבי אם בא כתב ישראל שמת דמהני כתב שם אבל היכי שיש לומר שכתב כן מחמת שיצא הקול שמת כגון שטבע במשאל"ס וכדומה אין מתירין על הכתב שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא ועיין בט"ז (שם ס"ק ז') דאפילו אם נמצא שכתב אחד לחבירו שפלוני מת ולא זכר את הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת הקול כתב כן ובאמת אין ממש באותו הקול כיון שהמים אין להם סוף עיי"ש בשם התוה"ד וא"כ כש"כ בנכרי מסיח לפ"ת כיון שכל אותן שידעו מהליכתו על הנהר ולא שב לביתו וגם שמעו שנטבע איש אחד תלו הכל כי זה האיש אברהם יצחק הוא שנטבע וודאי דיש לאמר שמזה סיפר גם הנכרי שנטבע מחמת הסיפורים ששמע שם. וכבר בארנו דאין בעדות הטביעה ממש לכן אין להתירה מחמת מסיח לפ"ת. ומה שכתב כת"ר להתיר מטעם שכתב המבי"ט בתשובה דאם נמצא הרוג בדרך זה וידוע שנאבד איש אחד בדרך זה אמרינן שהוא זה שאבד הוא זה שנמצא כבר הארכנו בעזהי"ת בתשובה אחת דאין לסמוך ע"ז ובררנו דלא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אלא גבי קבר שהקבר שנאבד הוא במקומו בוודאי להכי תלינן שהוא שנמצא דלמה לנו לתלות באחר אבל באדם שיש לתלות שהנאבד הלך לעלמא וזה הנמצא הוא איש אחר וודאי חיישינן והבאנו הרבה ראיות לזה: לכן לא מצאתי מקום לסמוך עליו בשריותא דהך איתתא אלא במ"ש כבודו שגם שארי אנשים אמרו שמכירים בטב"ע שהבגדים הם של בעלה אברהם יצחק שכל הסימנים שאמרו דהיינו שיש לה חתיכה אחת מאת בגד הארבע כנפות שלו או מה שאמרה שהקאלנער הי' מיט שפיצען או מה שאמרה שממנעל אחד נפל הפאטקאווע זהו בכלל סימנין