עונג יום טוב שסב

שיודע שנאבד ממנו ויהיב סימנא אין לו לחוש שמא גם אחר אבד בסימן כזה וע"א נאמן באיסורין שנאבד ממנו [ועיין בפתיחה בפמ"ג להלכות שחיטה]: ובזה א"ש מה שהקשו התוס' (בב"מ כ"ז) הא דלא פשיט דסימנין דאורייתא מברייתא דמצאו קשור בכיס וארנקי כמו דמייתי (ביבמות ק"כ) ותירצו משום דאיכא למימר דמיירי שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע ונאמן במגו דלא אבדתי וזה תמוה דא"כ מאי פריך אח"כ אהך ברייתא דכו"א ניחוש לשאלה הא כיון שמצאו יש לו נאמנות והוא יודע שלא השאיל לאחר עיין במהרש"א ז"ל שעמד ע"ז אבל לדברינו א"ש דהא ודאי דהש"ס מפרש בב"מ למתניתא דמצאו קשור בכיס וארנקי דמיירי באופן דל"ל נאמנות להחזיר לו בטב"ע מדפריך וניחוש לשאלה ואין מאמינין לו שלא השאיל רק דבסוגיא דב"מ לא מוכיח מהא דכיס וארנקי דסימנין דאורייתא משום דמצי למידחי שיש עדים שאבדו וכיון שודאי נאבד ממנו גט סמכינן אסימנין מדאורייתא ולהכי לא פשיט מיני' משום דבעיין הוא היכא דלא ידעינן אם אבד אי סמכינן אסימנין מן התורה אבל הכא דמיירי שיש עדים שאבדו כמ"ש התוס' ביבמות שם וכיון שודאי נאבד ממנו להכי מהני סימן ולא מצי למיפשט מהך ברייתא דסימנין דאורייתא דבעיין הוא רק היכא דלא ידעינן אם נאבד ממנו וסוגיא דיבמות דמוכיח מהך ברייתא דקשור בכו"א דסד"א סברה דמיירי בליכא עדים שנאבד ממנו גט: והנה בהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנין איכא נמי תרי גוונא שאם הלך אדם מביתו למרחוק ולא היה עדיין שהות לחזור או שהלך ולא היה בדעתו לחזור כלל ובאו עדים והעידו ע"י סימנין שמת שזה אינו בגדר אבידה כלל שלא נאבד בעלה של זה אבל מי שהלך מביתו ע"מ לחזור ולא בא ולא נודע מה היה לו ונעלם מאתנו סיבת דבר שלא בא לביתו וזה הוא בגדר אבידה שנאבד זכרו [וכן לשון רש"י ז"ל (בכתובות כ"א) באומרת ברי לי, אין לבי נוקפי שאילו היה חי היה בא] ובאו עדים שמת או נהרג ואמרי סימנין ולפי מה שבארנו היכא שהוא בגדר אבידה היינו שנאבד זכרו לכ"ע סמכינן אסימנין מן התורה דכיון דודאי נאבד בעלה של זו בסימן זה למה לנו לחוש שגם אחר נהרג או מת בסימן זה ואפילו אם במציאה סימנין לאו דאורייתא היינו משום שלא ידעינן אם איש הזה אבד אבידה להכי לא סמכינן אסימנין אבל כאן שיודעין שנאבד בעלה בסימן כזה אין חוששין לאחר מיהו אם סימנין במציאה היכא שאין אנו יודעין שנאבד ממנו הוי דאורייתא מעידין גם בעדות אשה ולא החמירו כלל חכמים דלמה להו להחמיר כיון שמותר מן התורה. אבל אם גבי אבידה שאין אנו יודעין שנאבד ממנו לא סמכינן אסימן רק היכא שנאבד זכרו שאז הוא בגדר שבעלה נאבד בודאי ונמצא מת או נהרג בסימן שיש לבעלה של זו בזה אף שמה"ת בעינן לסמוך אסימנין כיון שזה ודאי נאבד מ"מ החמירו חכמים בזה והטעם משום דכיון דהא מילתא דנאבד זכרו אין לו שיעור ולפעמים משתהה בדרך לאיזה סיבה ולא ידעו בביתו מה היה לו ויאמרו שכבר נאבד זכרו ונתת דבריך לשיעורין להכי החמירו חכמים שלא תנשא ע"פ סימנין כיון דלא מהני הסימן מן התורה אלא מחמת שנאבד זכרו ודבר זה שנאבד זכרו אין לו שיעור החמירו חכמים וכ"ז אם סימנין במציאה לאו דאורייתא והוצרכנו להתיר דווקא מחמת שידעינן שנאבד אבל למ"ד סד"א גבי אבידה אף שלא ידעינן שאבד מהני גם באיסור ערוה ולא החמירו חכמים ולהכי הר"מ ז"ל דפסק סד"ר כיון דהוי בעיא דלא איפשטא מ"מ באבד זכרו והעידו ע"י סימנין פסק שמהני מה"ת רק שחכמים החמירו משום איסור ערוה וכמ"ש: ולהכי א"ש הא דקאמר בש"ס אמתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו אלמא סימנין לאו דאורייתא ולא קאמר דלעולם סד"א וחכמים החמירו משום איסור ערוה משום דקאי אסימנין דאבידה שלא ידעינן שנאבד ממנו דמוכח ממתניתין דסימנין באבידה לאו דאורייתא דאי סימנין גבי אבידה דאורייתא הוי לן להתיר גם בא"א דכיון דמה"ת שרי ל"ל לחכמים להחמיר כלל ומדקתני אין מעידין ע"כ דגבי, אבידה וכן באיסור א"א היכא דלא ידעינן שנאבד בעלה לא סמכינן אסימנין ולהכי קתני סתמא אין מעידין אף שנאבד זכרו אף דבנאבד זכרו הוי לן להתיר מן התורה מ"מ החמירו חכמים שלא לתת הדבר לשיעורין אבל אי הוה אמרינן סד"א אפילו באבידה שלא ידעינן שנאבד ממנו כלל לא שייך לאמר שיחמירו חכמים ופריך ממצאו קשור בכו"א דמתירין ע"י סימנין וס"ד דמיירי שמצאו אחר כמ"ש התוס' ומחזירין ע"י סימן שיש לו בכו"א אלמא דסימנין דאורייתא דהא כשמצאו אחר לא ידעינן כלל שהשליח אבד גט ואפ"ה מחזירין ע"י סימן כמו באבידה משום דסד"א ולבסוף דמסיק רבא בחד לישנא דכ"ע סד"ר צ"ל דברייתא דמצאו קשור בכו"א מיירי במצאו בעצמו או שמצא אחר ויש עדים שאבד דבזה ודאי סמכינן אסימנין כיון שידעינן בודאי שנאבד ממנו ויש בו סימן סמכינן אסימנא מדאורייתא ואין חוששין שמא מאחר נאבד ובכאן לא גזרו חכמים דדוקא בעדות מיתה החמירו משום דנאבד זכרו אין לו שיעור משא"כ גבי גט כיון שיודעין שאבד ויהיב סימנא מהני מן התורה וגם חכמים לא החמירו: ולפי זה אפ"ל גם במה שהקשה הרא"ש ובעה"מ על הרי"ף ז"ל שפסק גבי גט דאפילו בלא הוחזקו חיישינן לשני שווירי ובעובדא דיצחק ר"ג פסק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק דגבי יצחק ר"ג שהלך מביתו ונאבד הוא בגדר אבידה דיצחק בעלה של אשה זו שאנו דנין עלי' ודאי נאבד ויש סימן שמו ושם עירו סובר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק דרבא סובר דשמו חשוב כסימן מובהק ומהני מה"ת וכיון דמהני מן התורה בלאו הך מילתא דנאבד זכרו לא שייך להחמיר גם מדרבנן ושרי כיון דהוי ס"מ ואביי סובר דלא הוי אלא סי' בינוני ואף דהכא דנאבד זכרו מהני מה"ת גם סי' בינוני מ"מ כיון דאין ההיתר אלא משום דנאבד זכרו אסור מדרבנן כמו שבארנו. ופסק הרי"ף ז"ל כרבא דסמכינן אסימנא דיצחק ר"ג כיון דגם לאביי שרי מה"ת דבנאבד זכרו מה"ת מהני סימן בינוני ולא הוי פלוגתייהו אלא לענין דרבנן דמדרבנן בעינן בנאבד זכרו סימן מובהק ולא סמכינן אסימן בינוני ובדרבנן פסק כרבא לקולא משא"כ (בגיטין כ"ז)