עונג יום טוב שסא

וכה"ג לא חשיב נמי בכור שנולד אחר מיתת אביו דהוי בכור לכהן ולא הוי בכור לנחלה דאמרינן בב"ב (דף קכ"ז) מקרא דוילדו לו משום דאין שייך בזה ריעותא דוולד רק דגבי נחלה בעינן תנאי שיהא אביו קיים וה"נ מה שהשני בכור לנחלה ולא הראשון משום שהראשון לא הי' בו הכרה אבל אם נימא דהא דבעי ר"ל פרצוף פנים גבי נחלה הוא משום דגלי קרא גבי נחלה דלא הוי כילוד עד שיצא פרצוף פנים א"כ ליחשבי' גבי בכור לנחלה ואינו בכור לכהן אם יצא הראשון בן ט' חי פדחתו ולא פרצופו דהבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ואפשר לומר דאף ר"ל דסובר דלא הוי בכור לנחלה בפדחת לחוד מ"מ סובר דהבא אחריו נמי אינו בכור דכיון דבכל התורה בפדחת לחוד הוי כילוד מהני לי' האי לידה שלא יהא להבא אחריו דין בכור כמו ביוצא דופן דתנן הכי (דף מ"ז): ועכ"ז אף שדחינו ראיית הש"ס לר"ת מבכורות עכ"ז כבר כתבו האחרונים דחזי לאיצטרופי לשאר אומדנות והכא הרי הכירו כל גופו שלם עם ראשו לבד הפרצוף פנים שנשחת ועוד הרי הרוצח סיפר לפי תומו כמתוודה שהוא הרג את אבנר באסי ואף להרמב"ם ז"ל דבעי שיאמר קברתיו במסל"ת הכא דמי לקברתיו שהרי גררו להשליך אותו בתנור אש ועוד שההמ"ג כתב (בפי"ג מה"ג) דהיכא דהזכיר הא"י שם הנרצח לא בעי קברתיו וגם יש לצרף להתיר מה שהכירה אשתו איזה בגדים שלו ודעת כמה רבוותא דלא חיישינן לשאלה והרבה הארכנו בזה בתשובה בעז"ה גם יש לצרף בזה דעת המבי"ט דאם נודע שהלך בדרך זה ונמצא אח"כ הרוג בדרך זה אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ואף שבמקום אחר הבאנו ראיות לסתור היתר זה מ"מ כיון שנמצא הרבה קולות יש לצרף גם סברא זו, מכל הני טעמא גם דעתי מסכמת לדעת כת"ר ולהרבנים הג' שקדמוני להיתירא ויתירה כת"ר בב"ד של שלשה כדין ועל כל אלו פרטי ההתירים בעז"ה יש אתנו כתוב באריכות על כל פרט ופרט אך מאפס הפנאי הוכרחתי לקצר כי אין נכון לעכב היתר עגונה עד עתות הפנאי: סימן קכח שאלה ע"ד עגונה מק"ק סיסלעוויץ שבא הגב"ע בשמו ושם עירו וגם הפ"פ הנמצא אצלו: תשובה יקרת מכתבו בצירוף הקונטרס מהעגונה הגיעני. והנה דעת מעכ"ת להתיר ע"פ עדות שמו ושם עירו וגם הפ"פ הנמצא אצלו והנני מסכים בזה עם מעכ"ת כאשר האריך והרחיב בדברי הפוסקים בזה וכבר הכריע כן הרמ"א ז"ל והסכים גם הגר"א ז"ל לפסק הלכה כפי מה דאיתא בתוספתא אין מעידין עד שיהא מכירין שמו ושם עירו וכן הביאה הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק בתרא דיבמות וכ"כ הר"מ ז"ל (פי"ג מה"ג) ראה אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין אשתו עכ"ל והוא ממשנה דיבמות (דף קכ"ב) וכן בפלוגתא דיצחק ריש גלותא קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ושלחו מהתם יצחק ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב פסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואף שהרמב"ן ז"ל הקשה בזה על הרי"ף דהכא פסק כרבא דבלא הוחזקו לא חיישינן לתרי יצחק וגבי גט פסק (בגיטין כ"ז) דאפילו בלא הוחזקו לא מהדרינן גיטא ותירץ דהא דרבא לא חייש לתרי יצחק ופסקינן כוותיה מיירי שיש עדים שאותו שהלך מקורטבא מת רק שאנו מסופקין אם יצחק ר"ג שהיה דר בקורטבא הלך עם העדים ועליו העידו שמת או שאיש אחר ששמו ג"כ יצחק ר"ג בא לקורטבא והלך עם העדים ואותו יצחק שהיה דר בקורטבא אזל לעלמא ובזה סובר רבא דאמרינן כאן נמצא כאן היה ואותו שהלך עם העדים היה מכבר בקורטבא אבל גבי גט דלא שייך כאן נמצא כאן היה דהא בא ממקום אחר פסקינן כר"י ור"ז דגם בלא הוחזקו חיישינן לתרי יוב"ש: מ"מ הר"מ ז"ל ודאי דלא סבר בזה כהרמב"ן ז"ל דהא כתב (בפי"ג מה"ג) וז"ל בא אדם ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה ואנו יודעין פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת עכ"ל הרי דלא חיישינן לתרי יצחק אף דלא שייך כאן נמצא כאן היה וכ"כ הגר"א ז"ל דהר"מ ז"ל ודאי דלא סבר כשיטת הרמב"ן ז"ל: ולי היה נראה ליישב דעת הרי"ף ז"ל לפמ"ש הר"מ ז"ל (בה' נחלות) וז"ל מי שנטבע במשאל"ס אע"פ שאין משיאין את אשתו הרי היורשים יורדים לנחלה וכן אם ראו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב או נדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היה לו סימנין מובהקים בגופו והכירו בהם בכל אלו אם נאבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בכל אלו אלא לענין איסור כרת אבל לענין ממון שהעידו בדברים שחזקתן למיתה ואבד זכרו כו' ורבים מהאחרונים ז"ל תמהו דהא הר"מ ז"ל פסק דסימנין דרבנן או דהוי לכל הפחות בעיא דלא איפשטא דהא פסק (בה' גירושין פ"ג) דאין מחזירין גט שנמצא אא"כ אמר נקב יש בצד אות פלוני ובגמרא (גיטין כ"ז) אמר דהוא משום דמספקא לן אי סימנין דאורייתא אי דרבנן א"כ אמאי כתב כאן שרק מדרבנן החמירו שלא תנשא ואי משום דמיירי בסימן מובהק בזה וודאי שרי אף מדרבנן כדאמר בש"ס דלמ"ד שומא סימן מובהק מעידין אף למ"ד סימנין דרבנן גם קשה דבגמ' מבואר דאי סימנין דאורייתא מתירין ע"י סימנין וליכא שום תקנתא דרבנן להחמיר: ונראה לי דהר"מ ז"ל סובר דע"כ לא אבעי לן סימנין דאורייתא או דרבנן אלא היכא דאין אנו יודעין שנאבד כמו באבידה דאנו מסופקין אם זה שבא לדרוש אבד איזה אבידה דשמא נפל מאחר אף שע"י הסימן שנותן ידעינן שממנו נפל דאל"ה מנא ידע הסימנים שיש בהאבידה מ"מ לולא הסימן אין אנו יודעים שנפל ממנו ואין זה דבר ברור דהא לרמאי אף בסימן לא מהדרינן כדאמר (בפ' א"מ) וגם אי איכא עדים שהי' שלו יהבינן למאן דמייתי עדים ולא למאן דיהיב סימנא כמ"ש הרא"ש בפ' אלו מציאות (ד' כ"ח) וכן בגט שמא השליח משקר ולא נאבד ממנו הגט כלל או האשה שאומרת שאבדה חיישינן שמא משקרת ולא נאבד ממנה כלל דבזה לא סמכינן אסימנין שהאבידה הוא שלו אבל אם אנו יודעין שנאבד ממנו אבידה או גט והוא אומר סימן בזה ודאי סימנין דאורייתא דכיון שממנו נאבד בודאי והוא נותן סימן למה לנו לאמר שגם מאחר נאבד בסימן כי האי וסמכינן אסימנין כיון שזה אבד בודאי וכה"ג כתבו התוס' (בגיטין כ"ז) ד"ה כאן דלהכי לא חיישינן בהוחזקו ואין השיירות מצויות משום דכיון שידעינן שמזה יוב"ש נפל לא חיישינן שמא גם מאחר נפל] ובזה ודאי סימנין דאורייתא ולא אבעי לן כלל ולהכי נמי אמרינן בפג"ה (דף צ"ה) בהני דאבדו בשרא אית לכו סימנא א"ל לא דמשמע דאי הוי להו סימנא הוי מהני אע"ג דלהנך רבוותא דפסקו כלוי דבשר שנתעלם מן העין מותר ע"כ דמיירי הנך עובדא שאבד במקום שרוב טבחי עכומ"ז דהוי איסור דאורייתא ואפ"ה מהני סימן וכן אמרינן שם גבי קיבורא דתכלתא דמהני סימן אע"ג דהוי דאורייתא והיינו משום דכיון