עונג יום טוב שנח

אחיך ומהך פשיטותא דפשט רבא מתכריך של שטרות דפשיט רבא לעיל דסימנין דאורייתא לא מקשה הש"ס מידי: ולפי דברינו א"ש דהא ודאי דהש"ס לא מקשה ארבא מאי דמעיקרא פשיטא לי' דסימנין דאורייתא ואח"כ מבעיא לי' אי דאורייתא או דרבנן דהכי אשכחן בדוכתי טובא בש"ס דמעיקרא פשיטא לי' ואח"כ מיבעיא לי' [ועיין סנהדרין (ד' קי"ב) גבי בהמת עיר הנדחת דמוכח שם מדברי רב חסדא דלא מהני לה שחיטה ואח"כ קאמר בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת ששחטה מהו] ולא מקשה הש"ס אלא אמאי דמספקא לי' לרבא הא איכא פשיטותא דסימנין דאורייתא ולא מקשה אלא מקרא דוהי' עמך עד דרוש אבל מהך פשיטותא דתכריך של שטרות לא מקשה דכיון דיש בהחזרת אבידה ע"י סימנין שני חששות חשש משקר ברמאות וחשש איתרמי סימן כסימן ובהך קרא דוהי' עמך עד דרוש וכו' אם אמרינן דרשהו בסימנין ודאי דמוכח מיני' דלא חיישינן לא לרמאות ולא לאתרמויי אתרמי סימן כסימן שהרי אמרה תורה להחזיר את האבידה בסימן אבל מהך פשיטותא דפשיט רבא מעיקרא מהך דתכריך של שטרות דמחזירין ע"י סימן מזה אינו מוכח אלא דלא חיישינן למשקר ברמאות אבל שלא נחוש לאתרמויי סימן כסימן לא מוכח מהתם מידי דהא התם מוזכר בשטר שם הלוה והמלוה ואינו חשש שמא נפל מאיש אחר רק הספק הוא אם כבר נפרע ונפל מלוה או שעדיין חייב לו וממלוה נפל וכיון דאחד מהן נותן סימן דכריכות ואנו רואים ע"י סימן שנתן שאינו משקר ושממנו נאבד השטרות מדידע שהם כרוכים שוב אין חשש כאן שמא אתרמי סימן כסימן ומאחר נפל דאחרי שהסימן מכריח שנפל ממנו הרי כבר הי' השטר אצלו קודם נפילה ואם הלוה נותן סימן ממילא ידעינן שכבר נפרע שהרי הי' בידו כרוכין וממנו נפל ואם המלוה נותן סימן ידעינן שעדיין לא נפרע שהרי הי' בידו כרוכין וממנו נפל ומחזירין לזה שנותן הסימן נמצא שכיון שהסימן מברר לנו שאינו משקר והוא אבדו בסימן זה צריך להחזיר לו אבל חשש אתרמי סימן כסימן לא שייך כאן דלא איכפת לן אם גם מאחר נפל שטר עם אותו סימן עצמו דכיון שהסימן מברר שממנו נפל שטר על זה מחזירין אף אם השטר הוא של אחר כמ"ש התוס' בב"מ (ד' י"ח) ד"ה הא לענין גט אשה אם ראינו בידה לא איכפת לן שמא אחר הוא כיון דכבר נתגרשה בו ועוד דאין כאן חשש שמא אחר הוא דהא מוזכר שם המלוה והלוה דהא הלוה לא טען שהשטר זה על איש אחר ולא עליו או שהוא חייב למלוה אחר ששמו כשם זה המלוה רק שכבר הי' בידו שפרעו וממנו נפל וליכא להסתפק באחר כלל רק בלוה או במלוה וכיון שנתברר ע"י הסימן שהנותן הסימן איבדן ממילא לא אבדן אחר ונמצא דליכא למיפשט מתכריך של שטרות אלא דמהני סימן מה"ת ולא חיישינן למשקר כיון דמחזירין ע"י סימן ותקנתא דרבנן לא שייך התם דלא ניחא ללוה הך תקנתא ש"מ שזה מה"ת. אבל אכתי לא מוכח דהיכא דשייך חשש דאתרמי סימן כסימן יועיל מה"ת דאפשר דמה דלא חיישינן לאתרמי באבידה הוא מדרבנן משום תקנתא ומה שמחזירין שטרות ע"י סימן אף דלא שייך תקנתא גבי שטרות הוא משום דגבי שטרות ליכא חשש איתרמי סימן כסימן אבל היכא דאיכא חשש אתרמי וכנ"ל לא מהני מה"ת והוי רק מדרבנן ורבא דקאמר את"ל סימנין דאורייתא היינו את"ל דלענין חשש איתרמי סימן כסימן נמי הוי דאורייתא או לא ולהכי לא פריך הש"ס על מה דאמר את"ל סימנין דאורייתא דמשמע מזה דמספקא לי' אלא מקרא דוהי' עמך עד דרוש וכנ"ל דמזה מוכח דלא חיישינן לשום חשש ומחזירין אבידה בסימנין וכיון דמשני עד דרוש היינו בעדים שוב לא מקשה מהך מתניתין דתכריך של שטרות משום דאיכא למימר דלהכי מחזירין שם משום דלא שייך שם חששא דאיתרמי [ולחששא דמשקר מהני סימן] אבל היכא דשייך למיחש שמא איתרמי סימן כזה באמת לא סמכינן אסימנא ואיבעי' דרבא בלשון את"ל דקאמר הוא רק אי חיישינן לחשש דאיתרמי [ונ"מ לעדות מיתה דשם לא שייך חשש דמשקר דהא הכל נאמנים להעיד על מיתת הבעל ומספקא לי' לרבא אם חיישינן בזה לאתרמי סימן כסימן אי סימנין דאורייתא ולא חיישינן] וקאמר את"ל דסימנין דאורייתא סימנין ועדים ינתן לעדים וקמ"ל דאף דסימנין ד"ת גם לענין דלא חיישינן לאיתרמי אעפ"כ עדים עדיפא מסימנים: ומיושב היטב קושיית הרא"ש ז"ל ויצא לנו מזה דלענין חשש דמשקר נפשט הך אבעיא דסימנין דאורייתא מהא דתכריך של שטרות והיכא דבעינן למיחש שמא אתרמי סימן כזה לא נפשט בעיית הש"ס ואחר כמה שנים שכתבתי זה מצאתי להגאון בעל פ"י ז"ל שתירץ כן קושית הרא"ש כמו שכתבתי וב"ה כוונתי מדעתי בכל זה: וכן נ"ל להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין (דף כ"ז) דמייתי שם הך סוגיא דב"מ הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מה דאית לי' בחפיסה מנח ודייק שם הרשב"א ז"ל דטעמא דמידע ידעה הא לא ידעה ינתן לה עיי"ש בדבריו ועיין בתוס' גיטין שם דחפיסה לא הוי סימן מובהק וכ"כ הרא"ש (בב"מ פ' א"מ) דחפיסה לא הוי סימן מובהק ומיירי שלא הוחזק שם יוב"ש אחר אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה עיי"ש וקשה כיון דלא הוי סימן מובהק האיך מהני בגט הא בעיין דסימנין דאורייתא לא איפשטא ומה"ט בעינן גבי עדות מיתה באשה סימן מובהק דווקא ואמאי מהני הכא סימן חפיסא אע"ג דלא הוי סימן מובהק אבל לפי מ"ש אתי שפיר דהכא דהספק הוא רק אם נפל מן הבעל או מן האשה וחיישינן דלמא אחד מהן משקר בזה כבר נפשט מתכריך של שטרות האיבעיא דסימנין דאורייתא דהא שם לא חיישינן שמא גט של אשה אחרת רק לא ידעינן ממי נפל או מן הבעל או מן האשה: ועיין ברא"ש פ' א"מ דכתב ג"כ דאם הוא אומר ממני נפל והיא אומרת ממני נפל וכבר נתגרשתי ואומרת סימן בינוני ינתן לה ולא בעינן סימן מובהק עיי"ש מטעם אחר דאשה שאמרה גרשתני נאמנת ולפמ"ש א"צ לזה אלא מטעם דכיון דמהני הסימן להחזיק שממנה נפל דלענין זה סימנין דאורייתא יכולין להחזיר לה הגט דכבר נתגרשה ובזה א"ש נמי הא דקאמר שם הש"ס בגיטין (כ"ז) ואין מעידין על סימני הגוף בארוך וגוץ דמשמע הא סימן בינוני מעידין ולעיל אמר מעידין בנקב שבצא"פ דווקא שזהו דווקא סימן מובהק משום דסימן בינוני זמנין דמועיל וזמנין דאינו מועיל ולא פסיקא לי' למתני דאם החשש הוא משני יוב"ש אז בעינן סימן מובהק דסימן בינוני חיישינן דלמא אתרמי וכו' דלענין זה לא נפשט בעיין ואם החשש הוא רק לענין נאמנות השליח אז אין מעידין על ארוך וגוץ אבל סימן בינוני מהני לאחזוקי שהי' הגט ביד השליח היכא דליכא חששא דשני יוב"ש כגון במקום שאין השיימ"צ ולא הוחזקו ג"כ דהוי רק חשש משקר שמא לא איבדו כלל ולחשש משקר כבר איפשיט דסימנין דאורייתא: ובזה א"ש מה שכתב הר"ן ז"ל בגיטין בשם הר"מ ז"ל בפי' המתניתין דמצא בחפיסא ובדלוסקמא ומכירו כשר דבעי תרתי סימן בחפיסא וגם להכיר הגט בטב"ע והקשה הר"ן ז"ל ל"ל תרתי דסימן בכלי לחוד מהני כמו חמור בסימני אוכף וכשמוצאו בעצמו מהני טב"ע לחוד דדוקא בממון לא מהדרינן כ"א לצורבא מרבנן אבל בגט מהני אם מצאו בעצמו עי"ש בר"ן. [והרב פני משה בפי' על הירושלמי מביא ראיה מזה דחיישינן לשאלה וקמ"ל מתניתין דאע"ג דאיכא סימן בכלי אפ"ה לא מהני עד דאיכא טב"ע בגט משום דחיישינן לשאלה]: אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל מיירי שמצאו אחר וכיון דהר"מ ז"ל ס"ל דמיירי בסימן בינוני