עונג יום טוב שנז

זה מ"מ שמא ע"י רמאות נתוודע לה ולחשש זה לא מהני כלל סימן מובהק דמאי מהני הא דסימן כזה אינו מצוי כיון שאנו חוששין שגם בבעלה לא הי' סימן כזה ושקורי קא משקרי ובש"ס דקאמרינן דאי שומא הוי סימן מובהק מעידין על השומא הוא בסתם אשה דלא הי' קטטה בינו לבינה ונאמנת לומר מת בעלי או באיש אחר שמעיד על האשה להשיאה כפירש רש"י ז"ל להכי מהני סימן מובהק דהא לא חשדינן לה למשקרת כלל ואין חשש רק שמא אתרמי אדם אחר בסימן כזה ולזה מהני סימן מובהק אבל באשה שהי' קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת לומר מת בעלי דחשדינן לה למשקרת כדאמר ר"ח ביבמות (דף קט"ז) מ"ט דקטטה משום דמשקרא] לא מהני כלל אף סימן מובהק דאימר לא היה בבעלה סימן כזה והיא חשודה למשקרת דהא הרמב"ן ז"ל כתב בחידושיו בטעמא דבעינן למימר סימנין דרבנן משום דאימר מחזי חזי אי נמי כסומא בארובה עי"ש בדבריו ואע"ג דלא מגלינן לזה שבא ליתן הסימן שיש במציאה זו סימן כזה עד שיאמר הוא הסימן מ"מ חיישינן שמא נתוודע לו ואיערומי קא מערים וא"כ ה"נ בעדות אשה כל היכא דחשודה למשקרת בעינן למיחש שמא נתוודע לה שיש בהרוג הנמצא האי סימנא וקאמרה שבבעלה הי' סימן זה ולחשש זה לא מהני סימן מובהק כלל: אחרי כותבי זאת מצאתי להגאון בעל פ"י ז"ל בחידושיו לב"מ שכתב כן דהא דסימן, מובהק הוי דאורייתא לכ"ע הוא רק בעדות אשה על מיתת בעלה שאינה חשודה לשקר ואין החשש רק שמא אתרמי האי סימן באדם אחר ולזה מהני סימן מובהק אבל גבי גט דחשדינן לי' למשקר או במציאה גם סימן מובהק לא מהני אם סימן בינוני לאו דאורייתא ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה בזה ולפ"ז ודאי דבקטטה איכא למיחש דגם סימן מובהק לא מהני: ונראה לי דמ"מ יש להתירה ע"י סימן זה ולברר הדבר נעתיק מ"ש בעזה"י בסוגיא זו דקאמר שם בש"ס דב"מ (ד' כ"ז) אמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין וכו' אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ דניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה אלא א"ר סימנין דאורייתא דכתיב והי' עמך עד כו' דרשהו במאי לאו בסימנין ואח"כ אמר רבא את"ל סימנין דאורייתא את"ל הא פשיט לי' משום דאיכא למימר כדשנינן ופרש"י ז"ל דאיכא למימר דרשהו בעדים וקשה דאכתי מה יענה על הך הוכחה שהוכיח רבא דסימנין דאוריי' מתכריך של שטרות דשם לא שייך תקנתא ועיין ברא"ש שהקשה כן ותירץ דאפשר לשנויי דהם ידעו טעמו של דבר וכוונתו דלא פלוג רבנן וכיון דתקנו בשאר אבידות להחזיר בסימנין שוב לא חלקו בין שארי אבידות לשטר עיי"ש וכ"כ הריטב"א בב"מ: ולי נראה דבאמת הא דבעינן למימר סימנין דרבנן ומדאורייתא לא מהני סימנין איכא תרי טעמי כמ"ש הפ"י מדברי הראשונים ז"ל חדא דאיכא למיחש שמא לא אבד כלל רק ששמע מאיזה איש שנמצא אבידה בסימן זה או מחזי חזי וידע הסימנין ועוד איכא למיחש אף אם הוא אבד אבידה שיש בה סימנים כזה מ"מ שמא גם אבד אבידה בסימן זה ואיתרמי סימן כסימן ולהכי מבעיא לי' אי סימנין דרבנן אבל מדאורייתא איכא למיחש להני חששא או דמהני גם מדאורייתא ולהכי קאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין דבזה ג"כ איכא תרי חששא כמו באבידה דאי ליכא עדים שהגט זה הי' אצלו ונפל ממנו והשליח אומר שממנו נפל ונותן סימן איכא למיחש שמא לא אבד גט כלל ומשקר לגרשה וע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ואפילו אם נפל ממנו עדיין איכא למיחש שמא גם מאחר נפל מיוב"ש ששמו כשם הבעל ושם אשתו כשם האשה הזאת והשליח רוצה לגרשה ומיושב מה שאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין ולשון לאהדורי היינו להשליח שמחזירין לו לגרשה ואמאי לא אמר נ"מ להאמין להאשה אם האשה אומרת שנאבד ממנה שכבר נתגרשה שמאמינין לה ע"י סימנין: ולפמ"ש א"ש דשם ליכא חשש רק שמא משקרת ולא נאבד ממנה אבל חשש דשני יוב"ש ליכא דהא אם נאבד ממנה כבר נתגרשה ואין חשש אם נחזיר לה אף אם הוא יוב"ש אחר כמ"ש התוס' בב"מ (ד' י"ח) וכן לא אמר נ"מ לעדות מיתה דשם ליכא רק חשש דאתרמי סימן כסימן אבל חשש משקר ליכא התם דהא נאמן להעיד במיתה והכל נאמנים להעיד ע"ז והש"ס בעי בהני תרתי חששא שמחזירין באבידה ולא חיישינן להו אי הוי דאורייתא או דרבנן להכי קאמר בגט שליח דבזה נמי איכא תרתי חששא אם מחזירין ולא חיישינן להני תרי חששא כמו שאין חוששין להו באבידה מפני שהוא מד"ת או שהוא רק דרבנן אבל באיסורא חוששין להני חששא ופשיט מעיקרא משמלה ומיושב בזה מה שהקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו שם הא דלא משני כי פריך מהא דקאמר מה שמלה שיש לה סימנין ומהא דחמור בסימני אוכף ולא משני דמיירי בסימנים מובהקים: ולפמ"ש א"ש דכי הוי משני דמיירי בסימנין מובהקים אכתי הוי מצינן למיפשט דלא חיישינן גבי סימנין למשקר דהא לענין חשש משקר ומחזי חזי ואיערומי קא מערים שנתוודע לו שיש באבידה זו סימן כזה אין חילוק בין סימן בינוני לסימן מובהק וכיון דסימן מובהק מהני ממילא ידעינן דלא חיישינן למשקר ומהני סימן מובהק גבי גט הנמצא אף אם לא ידעינן שהשליח אבד גט כלל משום דביהיב סימן לא חשיד למשקר והש"ס רצה לדחות דלא מוכח כלל מהך דשמלה ומחמור אפילו לענין חשש דמשקר להכי דחי גבי שמלה דכדי נסבה ובחמור דחי דבעידי אוכף ואח"כ פשיט ממשנה דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין וכו' אע"ג דמזה ליכא למיפשט אלא דמדאורייתא חיישינן לאתרמי סימן כסימן אבל לענין חששא דמשקר ליכא למיפשט דהא בעדות אשה ליכא חשש דמשקר דהא הכל נאמנין בעדות מיתה מ"מ למאי דמצא פשיטותא פשט לי' דעכ"פ מוכח דחזרת אבידה ע"י סימן הוא מדרבנן כיון דמה"ת חיישינן לסימן כסימן א"כ הא דמחזירין אבידה הוא מדרבנן ואיכא למימר דמה"ת חיישינן לתרתי חששות ונפשוט בעיין דאין מחזירין גט לשליח: וא"ש הא דלא פשט הכא בב"מ מברייתא דמצא קשור דסימנים דאורייתא והתוס' כתבו דאיכא לפרושי דמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע ונאמן במגו דלא אבדתי וזה דוחק דהא חזינן דהש"ס ביבמות פשיט מהך ברייתא דס"דא ומפרש דמחזירין ע"י סימן אע"כ היינו טעמא דלא בעי בש"ס דב"מ למיפשט מינה משום דאיכא למימר דמיירי שמצאו בעצמו דליכא חשש משקר דהא נאמן בכל מה שאמר במגו דלא אבדתי ומחזירין לו ע"י סימן ולא חיישינן דלמא אתרמי סימן כסימן אבל היכא דאיכא למיחש שמא משקר לא מהני סימן כלל ונהי דאיכא למיפשט מינה דלא חיישינן לאתרמי סימן כסימן אבל לענין חשש משקר ליכא פשיטותא מהך דכיס וארנקי ודווקא בסוגי' דיבמות פריך מברייתא דכיס וארנקי משום דשם מקשה אמשנה דאין מעידין דשם ליכא רק חשש דאתרמי סימן כסימן וקשה שפיר מכיס וארנקי דמחזירין ע"י סימן אבל למיפשט בעיין דלאהדורי גט אשה בשליח א"א משום דאפשר לומר דאכתי חיישינן למשקר בדאורייתא אף בסימן: והשתא נמי א"ש הא דקאמר רבא את"ל סימנין דאורייתא ומיושב היטיב קושיית הרא"ש ז"ל מה שהקשה בהא דמספקא לי' לרבא אח"כ אי סימנין דאורייתא אי לא וקמקשי הש"ס דהא כבר פשיט לי' מקרא דוהי' עמך עד דרוש