עונג יום טוב שנט

וסימנין לאו דאורייתא לענין חששא דאיתרמי סימן כסימן ולענין חשש משקר סימנין דאורייתא להכי בעינן תרווייהו סימן בינוני בחפיסא שמזה אנו יודעין שאינו משקר ונאבד ממנו החפיסה עם הגט וטב"ע בגט שמזה אנו יודעין שלא נאבד גט זה מאחר ובחדא מינייהו לא סגי דבסימן בינוני בחפיסא לא מהני לחוד דאיכא למיחש שמא מאחר נפל ואיתרמי סימן כסימן וסימנין לאו דאורייתא לענין דינא להכי בעינן טב"ע בגט ובטב"ע דגט לחוד לא מהני דהא לא מהימן כלל במצאו אחר וחיישינן למשקר אבל אם יש סימן בינוני בחפיסא לאפוקי מחשש משקר וטב"ע בגט לאפוקי מחשש איתרמי סימן כסימן אז מחזירין שפיר ושפיר פי' הרמב"ם ז"ל לשון המשנה מצא בחפיסא ובדלוסקמא והיינו שיש סימן בינוני בחפיסא ובדלוסקמא ומכירו גם להגט בטב"ע כשר והא דלא מייתי הך מתניתין דמצאו בחפיסא לענין בעיא דסימנין דאורייתא וליפשט דסימנין לאו דאורייתא מדבעי תרתי הוא משום דאיכא למדחי דאו מכירו קאמר וכאידך פירושא שפירשו הראשונים ז"ל: ובמ"ש לחלק בין חששא דמשקר לחששא דאתרמי סימן כסימן יש ליישב קושיית התוס' בחולין (דף צ"ו) א"ר יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דטב"ע עדיפא מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אמרי אית לן טב"ע בגווי' קטלינן ליה והקשו בתוספת וא"ת מחזירין שט"ח בסימנין והא אי אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן ממונא ותירצו דל"ד שטר שאין אדם מוחזק שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימנא דפלניא עכ"ל ולא הבנתי קושייתם ז"ל דהא ר' יצחק ברי' דר"מ קאזיל למ"ד סימנין ד"ת דלמ"ד סד"ר לא שייך לומר לא קטלינן לי' כיון דהוא מדרבנן וכן קושיית התוס' נמי לא הוה קשה מידי דמה שמוציאין שט"ח מיד המוצא הוא משום תקנה למ"ד סימנין דרבנן וכמ"ש הרא"ש ז"ל דאף דלא ניחא לי' ללוה לא פלוג רבנן אבל בפלניא דהאי סימנא לוה בהא לא עביד תקנתא דדוקא באבידה עביד תקנתא. א"ו דר' יצחק קאי למ"ד סימנין דאורייתא [או שנביא ראיה מכאן דשני סימנים בינונים הוי כסימן מובהק כדעת מקצת האחרונים ז"ל ומידק דייק לשון פלוני דהאי סימנא ודהאי סימנא דקאמר שני סימנים בינונים] ואפ"ה לא קטלינן והטעם נראה דלא אמרינן סד"א אלא היכי דליכא דקא מכחיש לבעל הסימן בטענת ברי אבל היכא דהרוצח מכחיש ואומר שלא הרג מעולם לא מהני הסימן כלל ואפילו אי הרוצח מודה נמי אינו נהרג כיון דאי הוה בעי הוה מכחיש השתא נמי דמודה אינו נהרג דאין אדם נהרג עפ"י עצמו ולהכי נמי פשיטא להתוס' דפלני' דהאי סימנא לוה דאין מוציאין משום דטוען הלוה ברי דלא לוה וכן מצאתי אחרי כותבי להנוב"י מהד"ק (סי' נ') בטעמא דר' יצחק ברי' דר"מ: וא"כ קשה הא חזינן לכאורה דגם נגד טענת ברי מהני סימנין גבי הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה (ב"מ דף כ"ז) אף דהבעל טוען ברי דמיני' דידי' נפל ואין לומר דשם הוי ברי נגד ברי משא"כ בפלני' דהאי סימנא קטל נפשא הרוצח מצי למיטען ברי ואין אדם מכחישו דהעדים נמי אין מכירין אותו רק מכח הסימן אבל ברי בעצם הענין לא קאמרי דז"א דהא בפלניא דהאי סימנא לוה נמי פשיטא להו להתוס' דלא מהני אע"ג דהתם נגד ברי דלוה איכא ברי דמלוה: וע"כ צריך לומר דגבי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא או לוה מנה מפלני' דעדים וודאי לא משקרי והוי רק חשש שמא איתרמי אחרינא בהאי סימנא בזה מהני ברי כיון דבוודאי איכא בעולם אדם אחר עם סימן כזה והעדים לא אמרו שזה לוה רק פלני' דהאי סימנא לוה להכי מהני ברי דבעל דין לומר דאינש אחרינא הוי ואפילו בפלוני דהאי סימנא לוה מפלוני דאיכא מלוה דקא מכחיש לי' ללוה אפ"ה מהני ברי דלוה. אבל גבי הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט דהחשש הוא משום משקר והסימן מוכיח דאינו משקר משום דאי לאו דמינה נפל לא הוי ידעה סימנא ואין אנו דנין שמא אתרמי שמאחר נפל בהאי סימנא רק שאנו דנין בין הבעל והאשה אם הגיע לידה או לא בזה מהני אפילו נגד ברי כיון דאיכא הוכחה דמנא ידעה. וכן מחזירין שט"ח מן התורה למ"ד סד"א אי יהיב סימנא אע"ג דאידך טוען ברי כיון דאין אנו דנין רק בין לוה למלוה אי משקרי ולא משום איתרמי סימן כסימן דאיכא הוכחה דמנא ידע סימנא מהני אפילו נגד ברי דדוקא לענין חשש איתרמי סימן כסימן לא מהני סימן נגד טענת ברי אבל בחשש משקר מהני אפילו נגד טענת ברי ומיושב קושיית התוס' דאע"ג דבפלני' דהאי סימנא לוה מפלוני מנה אין מוציאין ממנו משום טענת ברי דלוה ואמרינן דאיש אחר בהאי סימנא לוה דוודאי איכא אחד בעולם בהאי סימנא מ"מ שט"ח מחזירין למי שנותן סימן ואם הלוה והמלוה מכחישין זא"ז ואחד נותן סימן דאז אנו דנין רק בין לוה למלוה ואחד נותן סימן והחשש הוא רק משום משקר מהני הסימן אפילו נגד טענת ברי דמנא ידע סימנא: עכ"פ הרי נתבאר דלענין חשש משקר הוי סימנין דאורייתא ואיפשוט בעיין לענין זה ומהני אפילו סימן בינוני דכיון דלא חיישינן למשקר בסימן בינוני נמי לא חיישינן למשקר דאי הוי חיישינן בסימן בינוני הוי חיישינן גם בסימן מובהק דלענין זה מובהק ובינוני שוין ולא בעינן סימן מובהק בעדות אשה אלא משום חשש דילמא אתרמי סימן זה גם באיש אחר דלענין זה לא נפשט בעיין: ויש להביא ראי' גם מדברי הרמב"ן ז"ל דלענין חשש משקר סמכינן אסימנין מן התורה דהא כתב בסוגיא דע"א במלחמה דקאמר התם (דף קט"ו) גבי שני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהם ע"פ נשים ומוקי לה בש"ס דמיירי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן ופירש הרמב"ן ז"ל בדאמרי סימנין עסקינן כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין סימנין לאבידה ולא שידעו פלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן הים בסימן פלוני שהיו יודעין בהם או כיוצא בו דא"כ כ"ש בהכירא דטב"ע דחזיא לאלתר דמהמני אלא משום עדות העד שאין העד נאמן אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמרו סימן שיש להם במקום המוצנע שמחזירין אבידה בענין זה ואין לחוש לרמאי וכו' עכ"ל והיינו שהוא מפרש בעיא דע"א במלחמה כמו שמפרש הרי"ף ז"ל דבעיין הוא אי חיישינן שהעד משקר הואיל והיא לא דייקא ולהכי קאמר הרמב"ן ז"ל דהא דקאמר וקאמרי סימנין היינו כדרך שמחזירין באבידה דבאבידה חשדינן לי' למשקר ובעינן שיאמר הסימן קודם שיודע שיש באבידה האי סימנא וה"נ גבי ע"א במלחמה ומים שאין להם סוף דדמי למלחמה דחשדינן העד למשקר מיירי ג"כ שהגיד הסימנין באופן שלא נוכל לחשדו למשקר כגון שלא בא להעיד על הני נשי רק שאמר שראה אנשים בהני סימנין נטבעו דהא הכא ע"כ מיירי בכה"ג דאם איתא דסובר הש"ס דיש להעד נאמנות לא הוי צריכין לסימנין אלא בטב"ע שמכירין סגי א"ו דסובר הש"ס דלא מהמני משום דע"א חשוד למשקר בלי דיוקא דידה ולהכי בעינן שיעיד הסימנין כדרך שמחזירין אבידה היינו שלא נוכל לחשדו למשקר כגון שלא בא להעיד על הני נשי ועיין לקמן בתשובה שבררנו יותר דברי הרמב"ן ז"ל אלו עכ"פ חזינן דאף היכא דחשדינן העד למשקר מ"מ אם אמר הסימן כדרך שאומרים באבידה שלא בא להעיד על אשה זאת מהני וקשה אמאי לא חשדינן לי' למערים וידע שיש לבעל האשה זו סימן כזה ובא להעיד ולדבר זה לא מהני אפילו סימן מובהק אם סימנין לאו דאורייתא א"ו כמ"ש דגם הרמב"ן ז"ל סובר דלענין חששא דמשקר נפשטא בעיין דסימנין