עונג יום טוב שנד

מדין אבידה ע"י הסימן נאמנת לומר שזה הגט שלה ובו נתגרשה אבל עכשיו שאינה מכרת אותו בטב"ע מאי מהני מה שמחזירין לה הגט והוא בידה הואיל ואינה אומרת שבו נתגרשה רק שאומרת שנתגרשה ואינה יודעת אם בגט זה אם בגט אחר דהא הסימן בינוני אין בו כח וראי' שבגט זה נתגרשה דסימנין לאו דאורייתא לענין איסור: ומיושב נמי מה שקשה לפי דברינו בהא דקאמר בב"מ וביבמות מצא קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה ומאי קושיא הא לענין ממון לא חיישינן לשאלה כדתנן מצא כלי ולפניו פירות וכיון דצריך להחזיר לו הגט ע"י סימן אי סימנין דאורייתא [ומהני נמי לענין איסור] וליכא רק חשש שאלה א"כ הא בעינן למימר כאן שהוצרכנו להחזיר לו הגט מדין אבידה דבדין אבידה לא חיישינן לשאלה ממילא הוי אח"כ בידו ונאמן שלא השאיל לאחר וכמ"ש בדעת הר"מ ז"ל. ולשיטת הריטב"א א"ש שכתב דחיישינן לשאלה אף באומר שלא השאיל לאחר שמא שכח אבל לדברי המהרש"א שכתב דבמצאו בעצמו לא חיישינן לשאלה כיון שהוא נאמן ואומר שלא השאיל לאחר א"כ קשה במצאו אחר נמי לא ניחוש לשאלה כיון שצריכין להחזיר לו מדין אבידה ממילא נאמן לומר שלא השאיל לאחר. וצ"ל כמ"ש דלא מהני מה שמחזירין לו מדין אבידה והוא אח"כ בידו אלא היכא שיכול לומר שיודע שזה הגט שנאבד ממנו: אבל אם אינו אומר שמכירו שזהו שנאבד ממנו לא מהני מה שהוא בידו ולא מהימן ג"כ לומר שלא השאיל לאחר: הנה הארכנו לבאר שאין ראי' מדברי הר"מ ז"ל שסובר דחיישינן לשאלה ממה שהצריך במצאו בחו"ד טב"ע בארכו ורחבו של גט ולא סגי בסימן שבכלי והנה בנהרג זה הכירו כל פרצוף פניו שהי' ניכר רק שהספק אם נהרג קודם ג"י או תוך ג"י ולדעת הריטב"א שהביא הנמ"י דחששא דהשתנות פניו אחר ג"י הוא דרבנן וכיון דהוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא ניתרת ע"י הכרת פנים יש לסמוך אהכרת בגדים כיון דאיכא תרי לישנא בגמרא אי חיישינן לשאלה ואיפלגי רבוותא בזה בדרבנן סמכינן להקל דלא חיישינן לשאלה וכן ראיתי להגאון שא"ר ז"ל בתשובותיו החדשות שסמך להקל במשאל"ס היכא דאיכא הכרת בגדים מה"ט דמים שאל"ס דרבנן סמכינן אהך לישנא דלא חיישינן לשאלה: וה"נ נוכל לסמוך אדעת הריטב"א דחששא דג"י הוי דרבנן ולא חיישינן לשאלה היכא דהותרה מה"ת בלאו הכי כנלע"ד: סימן קכה שאלה ע"ד העגונה אשת ר' שמואל מטיקטין שהעיד ע"א שראה שנטבע בעלה בנהר ווייעטלה במחוז כשהי' רוכב על הסוס ונשתהה במים לערך ב' שעות עד שבאו אנשים והוציאוהו מהנהר והכיר אותו ר' יצחק עם אשתו בטביעת עין כי הוא ר' שמואל שנטבע גם מלבושיו הכיר שהמה המלבושים שהי' לבוש ר"ש הנ"ל כשנטבע ולא הי' שום חבלה בפניו ונשתהה לערך שמונה ימים עד שהשיגו רשיון מהממשלה לקוברו והעד הנ"ל הי' אצל הקבורה: תשובה הנה ביבמות (דף קט"ו) מבעי לן בע"א במלחמה אי מהימן מי אמרינן טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אנשי ה"נ לא משקרי או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא דאמרה בדדמי ופשיט מברייתא דמעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי והא נשים אפילו מאה כע"א דמיין והשיא רבי נשותיהן. ופריך ותסברא הא מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא דקאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין עכ"ל הגמרא. וכתב הרי"ף ז"ל ולא איפשטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפירקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדגלת ואפקוהו אגישרא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר חמשא יומין שמעינן דע"א במים שאל"ס נאמן ודווקא היכי דאמר אסקוהו לקמאי וחזיתי' לאלתר ואישתמודענא לי' דאיהו פלוני וכדאסיקנא למעשה דשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכש"כ ע"א או אשה חיישינן דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא עכ"ל: וכבר בארנו לעיל דברי הרי"ף ז"ל במה שאמר דאיפשט בעיין מההיא דדיגלת וישבנו קושית הרשב"א ז"ל עליו ומה שהקשה הרשב"א והרא"ש ז"ל בהא דקאמר דגם בב' עדים בעינן קברתיו ואי לא אמרי הכי חיישינן דילמא אמרי בדדמי ובגמרא כי בעי לפשוט מברייתא דב' ת"ח קאמר והא נשים מאה כחד חשיבי משמע דאי הוי כתרי לא הוה שייך למיחש בדדמי נראה לי דלא ק"מ דהנה כבר נתקשו כל הראשונים ז"ל במאי דאמר וקאמרי סימנין הא אנן מספקינן אי סימנין דאורייתא או לא ואי קסבר הכא הש"ס דסימנין דאורייתא א"כ למה לן הא דחזינהו לאלתר תיפוק לי' משום סימנין ודחקו עצמן בזה דע"י שניהם ביחד הכרה לאחר שהעלום מן המים וגם הסימנין יכולין להתיר אע"ג דכל חד באפי' נפשי' לא מהני דסימנין לאו דאורייתא וההכרה לחוד לא מהני משום דאמרי בדדמי אבל אתרווייהו סמכינן וזה דחוק מאוד בכוונת הש"ס וביותר קשה לי על דברי התוס' שם שכתבו דאי סימנין לאו דאורייתא מיירי דקאמרי סימן מובהק וקשה הא סימן מובהק ודאי דהוי דאורייתא א"כ אמאי בעינן שיאמרו אסקינהו לאלתר והיינו שיהא טב"ע יפה טרם שישתנה הפנים הא סימן מובהק לחוד נמי מהני מן התורה: לכן נראה דהרי"ף מפרש דאף דגבי מלחמה אמרינן בדדמי למי שעומד במלחמה כדאמר רבא בר"פ זימנין דמחו לי' בגירא וברומחא וסברה מת ואיכא דעבדינן לי' סמתרי וחיי וכן באשה שיושבת בביתה ושמעה שמת בעלה חיישינן לבדדמי אף שלא ראתה בעיני' המלחמה כלל רק שידעה שיש מלחמה בעולם כמ"ש רש"י במתניתין דר"פ האשה שהלכה דאם פירש מביתה חודש או חדשים אומרת מאומד לבה ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ע"ש הרי דגם דכשהיתה בביתה חיישינן לבדדמי זהו דווקא במלחמה אבל בטביעה במים שאני דדוקא במי שלא ראה הטביעה חיישינן שאומר בדדמי דכיון ששמע שנפל במים סבור מאומד לבו דבוודאי נטבע ולא צף ממים ובאמת יכול להיות שנטבע וצף מתחת המים מיד אבל מי שעומד ורואה הטביעה בו לא שייך בדדמי אם צף מתחת המים אי לא [היפך מדעת בעל המאור ז"ל שסובר דדוקא במי שראה הטביעה אומר בדדמי ומי שלא ראה אינו אומר בדדמי והרי"ף ז"ל סובר להיפך דדוקא במי שלא ראה הטביעה שייך בדדמי] וכמו בנפלו עליו לסטים דתנשא אע"ג דהוי כמלחמה מ"מ כיון דאשה כלי זיינה עלי' ודרך הלסטים לרחם ולהחיות את האשה ועומדת ורואה עד גמר מיתתו לא אמרינן דאמרה בדדמי אלמא דכל היכא שאינה יריאה לעמוד עד גמר מיתתו לא חיישינן לבדדמי ובנטבע נמי אם רואה הטביעה והוא עומד ביבשה ואין לו שום מורא למה ניחוש אח"כ לבדדמי ודווקא אם היא שומעת בביתה שנטבע והיא לא היתה אצל