עונג יום טוב שנב

אחר משא"כ בעובדא דיצחק ר"ג אם נחוש לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימי' פסק לקולא עי"ש [ודע שעל דברי הרא"ש אלו קשה לי טובא דמחלק בין גט למיתה דבגט החמירו דאפשר ליתן גט אחר ובגמרא משמע דלא מפלגינן בזה דהא אמר שם (ד' קט"ו) גבי יצחק ריש גלותא דאביי סובר חיישינן לתרי יצחק וקאמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דהוי כתיב בי' בצד קלוני' מתא אנא אנדרולינאי מנהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי ושלחה אבוה דשמואל קמיה דר"י נשיאה ושלח לי' תיבדק נהרדעא כולה והוצרך רבא לדחות דמשום כבודו דאבוה דשמואל שלח הכי ואמאי לא משני עדיפא דגט שאני דאפשר ליתן גט אחר א"ו דלא מחלקינן בין גט למיתה וכן מוכח שם בסוגיא דרבא דאמר לא חיישינן לתרי יצחק בגט נמי לא חייש דהא קאמר שם גבי גיטא דאשתכח בסורא וכתיב בי' אנא ענן בר חייא כו' דאמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן הכא חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל ע"ש הרי מבואר דבלאו טעמא דגמלא פרחא לא חיישינן לרבא אפילו בגט וצ"ע]: א"כ אפשר דסוגיא דב"מ סברי דאף אם גבי מיתה לא חיישינן לשאלה כדשנינן כליו בחוורי וסומקי אבל בסימנין בינונים מעידים ולא חיישינן לשאלה גבי מיתה מ"מ בגט בעינן למיחש והוצרך לשנויי דכיס וארנקי לא מושלי אנשי אבל במיתה שתתעגן כל ימי' לא חיישינן לשאלה ועוד יש לחלק דבמיתה שנמצא הכלי עליו בעינן למימר חזקה כל מה שתחת יד אדם הוא שלו אבל בגט שנמצא בשוק אין כאן חזקה שלא תחת יד אדם נמצא וחיישינן לשאלה וסברא זו כתבתי בעצמי ומצאתי אח"כ בנוב"י מה"ק: ומה שכתב כבודו בשם מהר"י ברונא ז"ל ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל דחיישינן לשאלה מהא דכתב (בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט') מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טב"ע בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך בו הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו והקשה הרה"מ והר"ן ז"ל דכשמצאו בעצמו בטב"ע לחוד סגי דגם ע"ה יש לו טב"ע אלא שאינו נאמן וכשמצא שיש לו מגו דלא אבדתי מהני טב"ע דידי' לחוד וא"צ סימן ואם יש סימן א"צ טב"ע דמחזירין פירות ע"י כלי לכן פי' מהר"י ברונא ז"ל דכוונת הרמב"ם ז"ל דמפרש הא דקתני במתניתין מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר דאעפ"י שיש סימן בכלי מ"מ בעינן טב"ע בגט משום דחיישינן לשאלה וכן מצאתי להרב פני משה בירושלמי שפירש כן דעת הרמב"ם ז"ל: אולם אנכי מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל בגיטין (ד' כ"ז) שפי' הא דתנן מצאו בחפיסא ודלוסקמא אם מכירו כשר דהאי מכירו אחפיסא ודלוסקמא קאי שמכיר החו"ד בטב"ע וה"ה אם מכיר הגט בטב"ע אלא מתניתין אורחא דמילתא קתני דלא שכיח טביעותא בגט וקמ"ל דמהדרינן פירות בכלי וסמכינן אסימנא דכלי עכ"ל ולא מיירי מתניתין בסימן כלל רק שמכיר החפיסא ודלוסקמא בטב"ע לחוד [והאי סימנא היינו טב"ע] הרי בהדיא דמהדרינן גט בטב"ע דכלי ולא חיישינן לשאלה דסובר כיון דמשנינן דכליו דמתניתין היינו בחוורי וסומקי שוב אין אנו צריכין לומר דחיישינן לשאלה ומה שהוכיחו מהר"י ברונא והפני משה מדברי הר"מ דחיישינן לשאלה ממה שהוצרך במצאו בחו"ד טב"ע בארכו ורחבו של גט ולא סגי בסימן שבכלי נראה לי ליישב דוודאי כוונת הרמב"ם ז"ל דבעינן תרתי טב"ע וסימן בכלי אבל לא מטעם דחיישינן לשאלה אלא מטעם אחר והוא לפי מה שבארנו בתשובה אחת דאף שהר"ן ז"ל פשיטא ליה דהר"מ מיירי במצאו בעצמו ופשטא דמתניתין בגיטין (דף כ"ז) שהעתיקה הר"מ בהך בבא נמי הכי משמע מ"מ לאו דבר ברור הוא והירושלמי וודאי דמפרש דמתניתין מיירי במצאו אחר דהא אמר בירושלמי (בגיטין פ"ג ובפ' בתרא דיבמות) דחשש הוא שמא הי' בידו גט פסול והשליך הפסול ואבד הכשר וכשמצא את הפסול מצא עיי"ש (וגם מעכ"ת הביא דברי הירושלמי) וחששא זו וודאי לא שייכא אלא כשמצאו אחר והשליח אין לו נאמנות דבמצאו בעצמו הא יכול לומר שלא היה בידו גט פסול כלל א"ו דמיירי כשמצאו אחר וכן נראה מפרש"י שסביב האלפסי ז"ל שכתב מצאו לאלתר כשר כגון שנכתב בו ביום עיי"ש ולמאי הוצרך לפרש שנכתב בו ביום א"ו דמפרש שמצאו אחר וקשה לו דבמצאו אחר מנא ידעינן שהוא לאלתר שמא נאבד מכבר ולהכי פירש שנכתב בו ביום וזה פשוט וגם לפי תש' מהר"י ברונא ע"כ דמיירי במצאו אחר דכיון שפירש בדעת הר"מ דחיישינן לשאלה ע"כ דמצאו אחר דבמצאו בעצמו ואומר שלא השאיל לאחר נאמן במגו דלא אבדתי א"ו דמיירי שמצאו אחר או שיש עדים שאבדו דשוב ליכא מיגו ואין לו נאמנות לומר שלא השאיל: וכיון שבארנו דמיירי במצאו אחר או שיש עדים שאבדו דאין מגו להשליח א"ש מ"ש דבעינן תרתי סימן בכלי וטב"ע בגט דטב"ע לחוד לא מהני באינש דעלמא דלאו צורבא מרבנן וסימן בינוני בכלי נמי לא מהני דלמא סימנין לאו דאורייתא. אבל בתרווייהו סימן בינוני בכלי וטב"ע בגט מהני שפיר משום דע"י הסימן בכלי מחזירין לו הכלי והגט כדין אבידה דעלמא דאף דלא מהני סימן לענין איסור מ"מ לענין ממון מהני מחמת תקנת חכמים ובעינן להחזיר לצור ע"פ צלוחיתו וכיון שמחזירין לו הגט עפ"י דין ובהתירא ובדינא אתי לידי' שוב מהימן עליו שמכירו בטב"ע שהוא שלו ואינו מיוב"ש אחר כיון שהוא בידו הרי הוא כשליח בעלמא שנאמן אם הגט בידו דכשהוא ביד ע"ה נמי מהימן וסימן לחוד לא מהני דלענין איסור סימן לאו דאורייתא ואם השליח בעצמו אינו יודע שהוא שלו רק ע"י הסימן וטב"ע אין לו בהגט לא מהני וגם טב"ע לחוד לא מהני שאין אנו מחזירין אבידה לאינש דעלמא בטב"ע אבל כשמחזירין ע"י סימן מהני טב"ע דידי' וזה שכתב הר"מ ז"ל מצאו בכלי וסתם כלי יש בו סי' דהיינו מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו גם להגט בטביעות עין כשר ואף אם אבדו במקום שרוב עכומ"ז דמדין אבידה הבעלים מתייאשים מ"מ הא הגט לאו של השליח הוא רק של הבעל והוא אינו יודע שנאבד והוי יאוש שלא מדעת ולפי זה אין ראי' מדברי הר"מ דחיישינן לשאלה: אלא שלכאורה יש להקשות בהא דרבב"ח אירכס לי' גיטא ואמר אי סימנא אית לי בגוויה אי טב"ע אית לי בגוויה אהדרוה נהלי' ולא ידענא אי משום סימנא וסברי סד"א או משום טב"ע ודווקא לצומ"ר אבל אינש דעלמא לא ואמאי לא קאמר נמי דלמא אפילו לאינש דעלמא מהדרינן משום סימנא וסימנין דרבנן ואפ"ה החזירו משום אבידה לצור על פי צלוחיתו דבאבידה עבוד רבנן תקנתא ושוב מהני טב"ע אף לאינש דעלמא אחר שהוחזר לו והוא בידו ועלה בדעתי לומר דהא מילתא דאמרינן דצריך להחזיר הגט לצור על פי צלוחיתו בתורת אבידה הוא רק אם הגט שו"פ אבל אם אין בו שו"פ אין צריכין להחזיר מדין אבידה ובגט אמרינן בגיטין (דף כ') דלא בעינן שו"פ דכתבו על העלה של זית נמי כשר ועובדא דרבב"ח מיירי דלא הי' שו"פ משא"כ במשנה דמצאו בחפיסא אף שהגע אין בו שו"פ מ"מ החפיסא יש בה שו"פ והכלי והגט אבידה אחת היא ועיין ברא"ש שם בב"מ דאבידה שאין בו שו"פ לא לבד שאינו מחויב להגביהו אלא אפילו הגביהו א"צ להשיב: ועוד לפי מה דמבואר בירושלמי דהאי גיטא שאבד רבב"ח אשכחי' כותי אם כן אפ"ל דנתייאש ממנו תיכף שנתוודע לו שמצאו כותי קודם שהחזיר ואף שהגט של המגרש וגבי בעל הוי ישל"מ יש לומר דביד כותי הוי אבודה מכל אדם ודמי לזוטו של ים ושלילותו של נהר דהוי יאוש אף שלא מדעת כדאמרינן בפ' אלו מציאות. ולהכי לא מצי אמר שהחזירו הגט בתורת אבידה משום סימן שנתן ועוד דבלא"ה לק"מ דהא הש"ס קושטא דמלתא קאמר דהא רבב"ח הוי צורבא מרבנן ומשום טב"ע לחוד מהדרינן לי' ומסופק רק דלמא משום סימנין לחוד משום דסד"א או משום טב"ע לחוד משום דהוי