עונג יום טוב לה

טבלא לשירים והו"ל טבלא מנחה שריבה סלתה ופסולה כיון דבתר בטל אזלינן ושיריים לא מצי למהוי טיבלא וה"ל מי בשאינו מינו ובטל והוי מנחה שריבה סלתה ותי' רש"י ז דכיון דטבל מבטל לשיריים הוי' לי' כמאן דליתא ולא הוי כלל ריבה סלתה עיי"ש הרי דאף שהשיריים בטלים בטבל דאידך מנחה אפ"ה אין המנחה נפסלת משום ריבה סלתה דאין הביטול מועיל שיהא דבר המתבטל נחשב כמבטל שיפסל את המבטל מחמת שניתוסף בשיעורו שאינו נחשב כלל למהוי כמבטל עצמו ואף שמתבטל בתוכו מ"מ אינו נחשב כמוהו ממש רק שמתבטל לענין איסורין שילך ממנו האיסור וגבי קדשים פעולת הביטול שאבד חשיבותו מה שהיה לו מקודם רק שהוא מתבטל בתוך המבטל אבל להתהפך להיות כמבטל ממש אין הביטול מועיל כלל. ואף דגבי איסורין אמרינן דאיסור נהפך להיות היתר היינו דאזיל כח האיסור מיני' אבל אינו משיג מעלת ההיתר דאם הי' משיג מעלת ההיתר להיות כמוהו הי' השיריים מתהפך לטבלא והו"ל טבלא מנחה שריבה סלתה: מיהו התוס' שם (דף כ"ב) ד"ה והן הקשו על רש"י ז"ל דהא במתניתין בקומץ שנתערב במנחת נסכים ובמנחת כהן משיח פסולות שזה בלילתה רכה וזה בלילתה עבה ופסול הקומץ שבלילתו רכה מפני שבולע ממנחת נסכים שבלילתה עבה והו"ל ריבה שמנה הרי דלא אמרינן דכיון שבטל השמן שנבלע הו"ל כמאן דליתא ולא מיקרי ריבה שמנה ואיך כתב רש"י ז"ל דכשהטבל מבטל השיריים לא מקרי הטבל ריבה סלתה ע"ש *). ולפי"ז מוכרח דכל היכי דדנין דין ביטול נהפך דבר הבטל כמבטל ממש עד שנחשב המנחה המבטלת כריבה שמנה או ריבה סלתה ע"י דבר המתבטל בתוכו דדבר המתבטל בתוכו נעשה כעיקר המנחה ויש לעיין שגם בדברי רש"י ז"ל עצמו נראה כן לכאורה שפי' בהא דאמרינן התם בתחילת הסוגיא נבילה בטילה בשחוטה ושחוטה אינה בטילה בנבילה היינו שאם נתערב השחוטה בנבילה ונגע אח"כ אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליו אלא תולין דשמא זו היא השחוטה מפני שאין השחוטה בטילה בנבילה משום שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ואינה בטילה עיי"ש וזה לרב חסדא דסובר בתר מבטל אזלינן אבל לר' חנינא דסובר בתר בטל אזלינן שחוטה בטילה בנבילה מפני שא"א לשחוטה שתעשה נבילה והוי לי' מין בשאינו מינו אם נגע אחת מהן בתרומה שורפין עליו את התרומה דכיון שנתבטל השחוטה בנבילה משיג גם טומאה כמו שיש טומאה במבטל הרי שדבר המתבטל מתהפך להיות ממש כמבטל להשיג טומאה כמוהו: מיהו נראה דאין ראי' מדברי רש"י ז"ל דאפשר לומר בדעת רש"י ז"ל דודאי סובר דאין בשר השחוטה משיג טומאה גם אחר שנתבטל והא דלר' חנינא שחוטה שנתערב בנבילה ונגע בא' שורפין התרומה הוא משום דתלינן דנגע בנבילה דאזלינן בתר רובא דמיירי שנגע באחת מהן ולא ידע באיזה דלרב חסדא שסובר שחוטה אינה בטילה בנבילה תולין ולא שורפין משום דכיון דאינה בטילה הוי לי' קבוע ודמי כאילו יש מחצה נבילות ומחצה שחוטות כיון שאינו מתבטל מחמת דהוי לי' מין במינו כיון דבתר מבטל אזלינן להכי תולין משא"כ לר"ח דשחוטה בטילה אם נגע באחת מהן אזלינן בתר רובא דלא הוה ליה קבוע ושורפין את התרומה אבל הא ודאי דאין הטהורה משיג טומאה בעצמותה רק דאזלינן בתר רובא ואמרינן דנגע בנבילה וכן מוכח בתוס' דכל היכא דלא בטל משום דמיקרי מין במינו הוי לי' קבוע אף שמעורב ביחד וכל היכא דבטל לא מיקרי קבוע שהרי כתבו התוס' בהא דאמרינן שחוטה אינה בטילה בנבילה וז"ל והיכא דקביעי ברשות הרבים ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל והיינו כיון דשחוטה אינה בטילה הויא לי' קבוע ומחצה על מחצה ומספקינן שמא נגע בשחוטה: מיהו בבכורות (דף כ"ב) משמע דדעת רש"י ז"ל דדבר המתבטל נהפך להיות כמבטל לכל דבר ואם בעצמו לאו בר קבולי טומאה היא נהפך להיות כמבטל לקבל טומאה דאמרינן התם הלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור דאי רובא ציר. ציר לאו בר קבולי טומאה ואי רובא מים מהני לו השקה וקאמר ר' ירמי' לא שנו אלא לטבל בו פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור ופרש"י ז"ל המים שבתוך הציר מוצאין את המים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו עכ"ל הרי דאף ציר דלאו בר קבולי טומאה כשנתבטל במים משיג חשיבות משקה לקבל טומאה והתוס' שם ד"ה וניעור באמת חולקין על זה וכתבו דלא אמרינן ניעור אלא לענין שלא יתבטל המים שבתוך הציר אבל הציר ודאי לא מקבל טומאה עיי"ש ולפי"ז ודאי דחוטין שלא נטוו לשמן שנתערבו בחוטין שנטוו לשמן אינו יכול להטיל כל החוטין האלו בבגד ד' כנפות לשם ציצית דלא שייך ביטול למהוי כאילו כולן נטוו לשמן כנלע"ד דברי הכותב יו"ט ליפמאן היילפרין: סימן ה שאלה בדין עור שנתעבד לשם ס"ת או תפילין אם מותר לכתוב עליו דבר חול אם התנה בשעת עיבוד שיהא בידו להשתמש בו לדבר חול. תשובה בש"ע או"ח (סימן מ"ב) כתב הרמ"א ז"ל קלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול דהזמנא מילתא בגוף הקדושה לכ"ע וקלף מיקרי גוף הקדושה וכתב הב"ח דאין כותבין גיטין בקלף המתוקן לתפילין אא"כ התנה בשעת העיבוד לכתוב עליו גיטין כשיצטרך אבל כשלא התנה מעיקרא בשעת העיבוד איסור גמור הוא לכתוב עליו גיטין והט"ז הוסיף על דבריו דכיון שנהגו כן אף שלא התנה כמו שהתנה דמי ולענ"ד דין זה שהתנו עליו מעיקרא מהני במעובד לשם תפילין וס"ת לכתוב עליו דבר חול צ"ע טובא דהנה בתשובת ע' הגרשוני (סימן ס"ה) כתב דאסור לומר בשעת עיבוד שמעבד לשם ס"ת ותפילין משום דקדושת ס"ת חמורה מקדושת תפילין א"כ כשנכתב אח"כ ס"ת מוכרחין אנו לומר הוברר הדבר שזה הקלף עובד לשם ס"ת וזה הקלף שעיבד לשם תפילין ובהגהת מרדכי (ה' ציצית) מסתפק לומר דהא דבעינן עיבוד לשמה הוא מן התורה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה וצריך שיאמר שמעבד העורות לשם ס"ת ויתנה אם ירצה לשנותה לקדושה קלה יהא רשות בידו עכ"ל וכ"כ בשו"ת הגרע"א זצ"ל דאסור לעבד העור לכתוב עליו תפילין או גט מהאי טעמא דאין ברירה דכיון דעור שנתעבד לשם ס"ת או תפילין אסור לכתוב עליו גט ועור