עונג יום טוב שמט

הכרה בבגדיו כפי המבואר בגב"ע ויבואר פרטי הדברים בתוך התשובה אי"ה: תשובה הנה המבי"ט כתב בתשובה (סימן קל"ח) אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג דמן התורה תלינן שזה הוא שנאבד ועדיפי ממים שאין להם סוף ובתשובת ש"י הביא ראי' לזה מפלוגתא דרבי ורשב"ג (פ"ק דפסחים) בשדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר דאמרינן היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא וראיתי להאחרונים ז"ל בתשובתם שנשתמשו הרבה בסברת המבי"ט ז"ל היכא שהלך מביתו בלי קטטה ע"מ לשוב ולא שב ולא נודע עקבותיו היכן הוא ובדרך שהלך נמצא הרוג שאז הוא בגדר אבידה ואמרינן האי שאבד האי שנמצא [וכלשון רש"י בכתובות (דף כ"ב) באומרת ברי אלו הי' חי הי' בא עיי"ש]: אולם לפי ענ"ד נראה דאין לסמוך על סברא זו כלל דא"כ תקשה (בפ"ג דגיטין) גבי המביא גט ואבד ממנו בנמצא לזמן מרובה במקום ששיירות מצויות פסול אמאי לא נימא היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ואין לומר דהתם מיירי שלא נודע שאבד כלל וגם הוא בעצמו לא מצאו אלא אחר מצאו דלא שייך לומר היינו האי שאבד היינו האי שנמצא דא"כ לאלתר נמי אמאי כשר הא אין השליח נאמן כשאין הגט בידו ואפילו במקויים חיישינן לשמא נמלך עליהם שלא ליתנן כדתנן בפ"ק דב"מ (דף י"ח) וכמ"ש התוס' שם דף הנ"ל ד"ה נפק דק וכו' דגם במקויים יש לחוש לנמלך והשליח לא מהימן כשאינו בידו ולא מהימן כלל לומר שנתן הבעל לידו לגירושין א"ו דמיירי שמצאו השליח בעצמו ואז נאמן לומר שאבד במגו דלא אבדתי או שמצאו אחר ויש עדים שנאבד מהשליח וכ"כ הר"ן ז"ל שם בסיפא דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר דמיירי במצאו בעצמו ובמק"א הארכנו בזה בעזה"ש וכמ"ש התוס' ביבמות (דף ק"כ) בד"ה מצאו קשור ובד"ה אמר רבא שם עיי"ש עכ"פ הרי מיירי שידוע שהשליח הזה אבד הגט או שהוא מצאו בעצמו וא"כ אמאי לא נימא גם לזמן מרובה היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ויהא כשר אפילו לזמן מרובה ורבי גופא דסובר היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אמר שם בגיטין דבעינן שימצא לאלתר ובעי שיעורא כדי שיכתוב את הגט אבל לזמן מרובה לא ולא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ע"כ נראה דלא אמרינן הך סברא דהיינו האי שאבד אלא בקבר דהקבר שנאבד וודאי ישנו שם ולא אזיל לעלמא ואם באנו לחוש לקבר אחר אנו צריכים לומר שיש שני קברים וזה לא אמרינן אלא אמרינן דליכא אלא קבר אחד האי שנמצא היינו האי שאבד אבל באדם דאיכא למימר דהאדם שאנו יודעין שהלך בדרך זה אזיל לעלמא וזה הנמצא הוא איש אחר לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא: ולהכי גבי גט נמי לא אמרינן היינו האי שאבד לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין בהא דאמר שם איזהו שלא לאלתר רנ"א כל ששהא כדי שתעבור שיירה ותשרה שם ורשב"א אומר כל שעומד ורואה שלא עבר שם אדם וי"א שלא שהה שם אדם והקשה הרשב"א ז"ל כיון דעיקר החילוק בין שיירות מצויות לאין שיירות מצויות דבשיירות מצויות הוי נפילה דרבים וחיישינן ואין שיירות מצויות הוי נפילה דיחיד אם כן אפילו לא עבר שם אדם נמי ניחוש שמא מהשיירא שעבר שם מכבר נפל קודם שעבר זה השליח שם ועוד מאי מהני מה שעבר שם אדם יחידי אכתי מקרי נפילה דיחיד ותירץ דבאמת אנפילה דיחיד לא חיישינן רק דחיישינן שמא נפל משיירא שעברה מכבר ואם לא עברה שם שיירא אחר השליח לא אמרינן שהוא משיירא שעברה כבר דגיטו של זה להיכן הלך רק אם שהה שם שיירא אמרינן דגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי השיירא שעברה וגט הנמצא הוא משיירא שעברה מכבר ולמ"ד דעבר שם אדם נמי חיישינן הוא משום דחייש ג"כ שהגט הוא משיירא שעברה מכבר והגט של השליח נדחף ברגלי האיש שעבר שם וכן למ"ד ששהא שם אדם עיי"ש דמה"ט מסיק בירושלמי דאפילו עבר שם א"י נמי פסול אע"ג דא"י וודאי לא הי' בידו גט כלל משום דעיקר החששא שמא נפל הגט משיירות קודם שעבר שם השליח רק דאם לא עבר שם אדם אין תולין בגט אחר דגט של זה היכן הוא וכשעבר שם אדם דאיכא למתלי בנדרס ונדחף ע"י העוברים שוב חיישינן דגט הנמצא הוא מהשיירא שעברה מקודם עיי"ש ברשב"א ז"ל וא"כ להכי לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא דזה לא אמרינן אלא אם זה שהי' שם וודאי כאן כמו גבי קבר אז לא חיישינן לקבר אחר אלא אמרינן היינו האי וכן גבי מצאו לאלתר תלינן שזה שנמצא הוא גיטו של השליח מה"ט דגיטו להיכן אזל כיון שלא נדחף ברגלי אדם] אבל לזמן מרובה שיש לומר גיטו של זה נדחף ע"י שעבר שם אדם חיישינן דלמא גט הנמצא אחר הוא: ולפי"ז גם גבי נ"ד שנמצא הרוג אף שיודעין שאיש אחד שהלך בדרך זה נאבד לא אמרינן היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא משום דחיישינן דזה שנאבד אזיל לעלמא. ואף לרבה דסובר דבלא הוחזקו שני יוב"ש מהדרינן הגט אף בשיירות מצויות ולא חיישינן לאחר וכמ"ש בגיטין (דף כ"ז) ובב"מ (דף י"ח) ומשום דכיון שיודעין שנפל מזה ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמא אחר אבד התם שאני משום דלא חיישינן ליוב"ש אחר כל כמה דלא הוחזק וגם בזה פסקו רוב ראשונים כר"ז דאף בלא הוחזקו חיישינן ליוב"ש הרי שאף שזה וודאי אבד גט ויש סימן דיוב"ש חיישינן שמא נאבד גט של יוב"ש אחר: ואף שהתוס' כתבו בב"מ (דף כ') שזהו רק מדרבנן משום לעז בעלמא א"כ מדאורייתא לא חיישינן שמא מאחר נפל היינו דווקא הכא דאיכא שם יוב"ש שמוכיח שהוא גיטו של זה השליח הא בלא"ה חיישינן שמא מאחר נפל ולא אמרינן היינו האי שאבד וכנ"ל וכן גבי יצחק ריש גלותא ביבמות (דף קט"ו) דאזיל מקורטבא לאספמיא ושלחו מתם ר"י ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ופסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק הוא נמי משום דאיכא שמו ושם אביו ושם כינויו הא לאו הכי שלא היו שולחין שם המת רק איש אחד אזל מקורטבא לאספמיא ושכיב לא הי' מועיל ואף דוודאי יצחק מאספמיא נאבד מביתו ולא נודע סיבת מניעת בואו לביתו: וכן מוכח מדברי הרשב"א ז"ל ביבמות (דף קכ"א) בהא דאמרינן מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא וז"ל מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר הוא והראי' דההוא דאתלי נורא בי גנני ואשתכח גברא חריכא ופסתא דידא דשדי' ואפ"ה חיישינן דילמא מאינש אחרינא דאתי לאצולי וההוא ערק