עונג יום טוב שמה

ולא תעבדם אפילו באונס וקיבל עליו עבודתה באונס אבל כשהוא מותר לעשות כן עפ"י חוקי התורה לא מקרי נעבד שהתורה התירה לו להשתחוות דוחי בהם [ולכמה רבוותא אסור למסור עצמו למיתה] והוא לא קיבל עליו הע"ז לאלוה ולא עשה לה מה שהוזהר עפ"י התורה להכי לא מקרי נעבד כלל שהרי לא עבדה אבל באונס דעריות אף שמותר לעבור מ"מ יש בהאי ביאה איסור ולא דמי להיכא דעשה דוחה ל"ת שהתורה התירה לגמרי ואין כאן איסור להכי לא הוי וולד ממזר משא"כ באונס דשפיר הוי ממזר אף שמותר לעבור על האיסור והכי מוכח ביבמות (דף נ"ג) דתנן התם וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל כו' פסולה ולא חילק בין ביאה לביאה. ובגמרא קאמר ר"ע אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה ותנא תונא וכן הבא על אחת מכל העריות או פסולות מאי וכן לאו בין באונס בין ברצון וכתבו התוס' דליכא למימר משום אחרים נקט וכן דאדרבא עיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא בא"א אבל בשאר עריות אין חידוש טפי באונס מברצון עכ"ל הרי דסתמא קתני בין באונס דמשמע ששניהם אנוסים ואפ"ה נפסלה מן הכהונה וכמו דביאת אונס יש בכחה לפסול האשה מן הכהונה כן יש בכחה לשווי' הוולד ממזר ואף דאיכא למימר דהתם מיירי בעביד איסורא דהא צריך למסור עצמו שלא לעבור על ביאת איסור דפסולי כהונה דגם זה הוי בכלל (כדמשמע בפ"ק דקידושין (דף מ') בעובדא דרבי צדוק דתבעתי' מטרוניתא שרצה למסור עצמו למיתה כמו שפירש"י ז"ל התם שאשה גדולה היתה והי' מסור בידה להורגו] מ"מ הא ממתניתין דפ"ק דכתובות (דף י"ד) מוכח דאפילו באונס דליכא איסורא נמי נפסלה מן הכהונה דתנן התם אר"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה כו' אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה תנשא הרי דאף היכא דליכא איסורא נמי נפסלה אם נבעלה לפסול באונס דהא אשה קרקע עולם היא וא"צ למסור עצמה למיתה ואפ"ה נפסלת גם באונס מיהו היכא דעשה דוחה ל"ת כגון גרושה שנפלה לפני כהן לייבום דמדאורייתא מתייבמת ביאה ראשונה כדאמרינן ביבמות (דף כ') נראה דאין הוולד חלל אם נתעברה בהך ביאה כיון דשריא לגמרי מה"ת והכי משמע לישנא דמתניתין בקידושין (דף ס"ה) כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הוולד הולך אחר הפגום ואיזו זו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. משמע דדוקא כשיש עבירה אבל כשאין עבירה כלל אין כאן פגום וכמו שכתבנו לעיל דמוכח כן ממה שהקשו התוס' על הא דפשיט להש"ס דלר"ע ח"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו ואמאי נימא דאתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ ע"כ דהיכא דדחי עשה לל"ת לא הוי הוולד ממזר דאי הוי הוולד ממזר אין סברא לומר שידחה לל"ת להרבות ממזירין בישראל: וכה"ג כתבנו במק"א לענין הא דקיי"ל דעשה דציצית דוחה לל"ת דכלאים דכיון דהתירה תורה להטיל כלאים בבגד בשביל מצות ציצית אין עליו תורת כלאים ונ"מ לענין אם רשאי להטיל בהאי בגד של פשתן שהציצית צמר עוד חוטי צמר דאי נימא דע"י הציצית נעשה הבגד כלאים מותר להטיל בו עוד חוטי צמר דאין בזה שום תוספות איסור דמה לי בגד פשתן שיש בו חוט אחד של צמר מה לי יש בו שני חוטין הכל איסור אחד הלא תערובות צמר ופשתן אסר רחמנא וחוט אחד שוה איסורו לכמה חוטין [ועיין מש"כ לעיל על דברי הכ"מ בהלכות ציצית] אבל אם נימא דהציצית אין עושה את הבגד כלאים כלל והאי בגד כמי שאין בו כלאים כלל ממילא דאסור לעשות בו עוד חוטי צמר כיון דע"י הציצית לא נעשה עדיין כלאים בהאי בגד והכי משמע בגמרא דביצה (דף י"ד) דקאמר התם משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין ואפילו כלאים ופריך כלאים למאי חזי ומשני למימך תותי' ובקשין ע"ש ואם נימא דרשאי להוסיף על הכלאים של ציצית א"כ מאי פריך למאי חזי הא חזי לעשות ממנו בגד ד' כנפות ולהטיל בו ציצית שהוא אינו ממין הבגד וכיון שנעשה כבר כלאים ע"י הציצית שוב אין איסור אם יש בו כלאים לבד הציצית וכל שנאותין בו בחול משלחין ביו"ט וא"כ מאי פריך למאי חזי ודוחק לומר דדוקא אם קדמוה הציצית לשאר חוטי כלאים אז שרי ולא כשקדם שארי חוטי כלאים לציצית דמאי שנא א"ו דאסור להוסיף חוטי כלאים לבד הכלאים של ציצית וטעמא דמלתא דהציצית לא מחשבי כלאים כלל כיון שנעשה בהיתר דרחמנא שריא דעשה דוחה לל"ת וה"נ נ"ל היכא דדחי עשה דייבום ל"ת דגרושה אין הוולד חלל כלל ולר"ע אין הוולד ממזר כלל כיון דרחמנא שריא הוי היתר גמור ואף שבארנו במק"א דאסור להביא עצמו לידי דחי' דקיי"ל כר"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב מ"מ אם אי אתה יכול לקיים שניהם ודחי אין כאן איסור כלל ולא חשיבה ביאת איסור לשווי' הולד חלל או ממזר דעדיף מביאה באונס שיש בה איסור אלא שהוא אנוס והכא ליכא איסור כלל ודו"ק: סימן קכב בשו"ע (סימן ל"ב) אעפ"י שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הרי זו ספק מקודשת דין זה כתבו הב"י בלשון אפשר ועיין בב"ש (ס"ק ה') שכתב דאין בזה ספק שהרי מפורש הוא בש"ס גבי התקדשי לי בשט"ח דחכמים סברי שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת וא"ל א"מ. ולכאורה הי' נראה דשפיר כתב הב"י דין זה בלשון אפשר דמדברי הש"ס אין ראי' דהא הש"ס מוקי התם שקדשה בשטר שיש עליו ע"מ ואין בו עדי חתימה וחכמים מספקא להו אי ע"ח כרתי או ע"מ כרתי ולהכי שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת א"כ איכא למימר דדווקא התם שלא החתים עדים על השטר קידושין שפיר איכא למימר דדעתו אקדושי כסף ומה שכתב בשטר התקדשי לי בשטר זה היינו בתורת כסף ומקדשה בשיווי שטר זה אבל כשהחתים עליו עדי חתימה ודאי דאין דעתו לקדש בתורת כסף ואם נכתב שלא לשמה שאין בו תורת שטר אינה מקודשת כלל. וכן מ"ש הר"נ ז"ל על דברי הרי"ף ז"ל שכתב (פ"ק דקידושין) שם גבי קידושי שטר הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ אבל יש בו ש"פ כסף הוא וכתב הר"נ ז"ל זה שכתבו הרי"ף ללמוד למקדש בשטר ופסול מדין שטר כגון שכתבו שלא לשמה שאם יש בו ש"פ מהני מדין כסף אפשר לאמר דמיירי נמי שלא הי' עליו עדי חתימה רק שמסרו בפני עדים דאנן קיי"ל ע"מ כרתי. אבל בע"ח לא מהני מדין כסף שהרי ודאי לא הי' דעתו אקדושי כסף מדהחתים עליו עדים ש"מ שהי' דעתו אקדושי שטר: