עונג יום טוב שלז

ולא עוד אלא שנראה לי דהא מילתא דנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו לא שייך אלא בנודר אתן סלע לצדקה אבל מי שאמר סלע זו לצדקה ומת ודאי דהיורשים מחויבים ליתנו להעני דכיון דאמר סלע זו לצדקה הוקצה האי סלע לצדקה וממונא דעניים איתא בעינייהו גבי יורשים ואינם רשאים ליקחם לעצמם כמו שאין הנודר בעצמו רשאי לעכבו ומחויב לתתו לעניים ואע"ג דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו') נדר צדקה ואין הקדש צדקה ואמר שם סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו וללותו היינו דאין בו קדושה כמו הקדש בדק הבית ומותר לשנותו דעניים לא קפדי ע"ז אבל ודאי דמיתפס בהאי סלע הקצאה לענין שלא יהא לעניים חוב בעלמא גבי נודר אלא דבר מסוים איכא לעניים גבי נודר משום דהסלע מיתפס בצדקה: תדע דהא בנדרים מבעי לי' אי יש יד לצדקה או אין יד לצדקה כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין אי קאמר והדין נמי לצדקה או דילמא והדין לנפקותא ואם איתא דסלע המופרש לצדקה אין נתפס בו שום הקצאת צדקה והרי הוא כמו שהי' קודם שהפרישו. א"כ איך שייך להתפיס בו דבר אחר הא אין מתפיסין אלא בדבר מצוה דהיינו דבר שכבר נתפשט ונתפס עליו נדרו ומה"ט פסקינן בשבועות (דף כ') כרבא דאין מתפיסין בשבועות והנשבע שלא יאכל ככר זה והתפיס בו ככר אחר לא מהני משום דשבועה הוי איסור גברא ועל הככר אין שום איסור וא"כ בצדקה דמתפיסין בו ומבעי לן רק אם מהני יד אבל אם אמר בפירוש דינר זה יהא כדינר זה מיתפס ע"כ שסלע שהפריש לצדקה רכיב עליו כח צדקה כשהוא בעיני' תדע דבסוגיא דנדרים שם מבעי לי' אי יש יד לפיאה או אין יד לפיאה כגון דאמר הדין אוגיא לפיאה והדין ואמאי לא בעי נמי אי יש יד ללקט או אין כמו דמבעי לי' גבי פיאה וצדקה א"ו דבלקט שנעשה של עניים שלא ע"י הקצאת בעה"ב אלא שנשר מעצמו לא שייך בו יד דאפילו התפיסו בהדיא נמי לא מהני משום דאין מתפיסין אלא בדבר הנדור ומבעי לי' רק בפיאה וצדקה שבאה ע"י הפרשת בעה"ב הנודר ומהני בהו התפסה ומבעי לי' אי יש יד: ובזה יש ליישב מה דקשה לי טובא לפי דעת כמה מהראשונים דצדקה מחייב במחשבה כמו קרבנות דכתיב נדיב לב כמ"ש הש"ע ביור"ד (סימן רנ"ט) דא"כ מאי מבעי לי' להש"ס אי יש יד לצדקה או לאו דפשטא דלישנא משמע דמבעי לי' אי מהני האי לישנא דמיקרי רק יד גבי צדקה ולא בכוונת הנודר מסתפק הש"ס אלא דאף אם הנודר כיון לצדקה מ"מ מבעי לי' אי מהני יד לאתפוסי גבי צדקה או לא ולדעת הני רבוותא דסברי דבמחשבה בעלמא נמי מחייב בצדקה א"כ פשיטא דמהני יד דעדיף ממחשבה אבל לפי מש"כ א"ש דבמחשבה מחויב לקיים דהיינו אם גמר בדעתו ליתן צדקה מחויב ליתן כמו באומר אתן אבל אכתי אין הסלע גופא נתפס בצדקה שיהא זה הסלע בעין כמו שהוא ממונא דעניים לענין שיכול להתפיס בו סלע אחר [או לענין יורשים כמו שנבאר] ולהכי מבעי לי' ביד כגון דאמר והדין אי מהני יד ונתפס האי סלע בצדקה או לא: וכיון שבארנו דבאומר סלע זו לצדקה מיתפס בהאי סלע הקצאת צדקה א"כ לא שייך בזה דין נודר ומת דאין היורשים מחויבים לקיים נדרו דהא ממון עניים בעינא הוא דהוי גבייהו ומחויבים ליתנו לעניים כמו הנודר בעצמו ואם לא יתנום וישלמו להעניים גוזלי עניים נינהו וא"כ בהקדיש נכסיו וחזר בו ומת אף אם נימא דכוונתו הי' שהקדיש מהיום ובמהיום אין בו דין מתנת שכ"מ מ"מ דין נדר יש לו ובסלע זה גם היורשים מחויבים לקיים נדרו שלא כדברי קצה"ח ז"ל. והנה כ"ז אם הקדיש נכסיו לעניים ומת דדמי לסלע זו לצדקה דמתפסי נכסיו בצדקה אבל במחלק נכסיו ואומר מנה מהם לעניים דלא סיים המנה שנתן לעניים אכתי אפשר לומר כיון דאין המנה מסויים לא מיתפסי בהקצאת צדקה ודמי לנודר ואומר אתן ואין היורשין מחויבין לקיים נדרו היכא דאמר מהיום דלית בה משום מתנת שכ"מ מ"מ נראה כיון דאמרינן בשלהי מעילה דאם אמר פרוטה בכיס זה הקדש אם הוציא כולן מעל דחל על פרוטה דין הקדש בדק הבית רק שאינו מבורר איזו פרוטה וה"נ כיון שבררנו דבסלע זו חל עליו הקצאה לצדקה אם אמר מנה מנכסי לעניים חל על מנה הקצאת צדקה ומחויבים היורשים ליתן לעניים מנה דאיתנהו בעינייהו גבייהו: וראיה ברורה לדברינו הנ"ל דהא בעובדא שהבאנו לעיל מתשובת הרשב"א ז"ל באחד שהלך לבלנסיאה ואמר שמתיירא שמא יקרנו אסון בדרך יהא נכסיו להקדש. ולא נסתפק הרשב"א ז"ל אלא במה שמת בחזרתו אם היה כוונתו גם על החזרה אבל אם היה כוונתו גם על החזרה מחויבים היורשים לקיים נדרו ותקשה על הרמ"א שפסק דאין היורשים מחויבים לקיים והא התם ליכא אלא דין נדר דהא בריא היה וליכא משום צוואת שכ"מ וגם מצוה מחמת מיתה לא מיקרי דמצוה מחמת מיתה לא מיקרי אלא אם בדעתו שודאי ימות כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מה' זו"מ הלכה כ"ג) וז"ל שכ"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהי' דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכל דבריו אע"פ שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר עכ"ל והיינו מצוה מחמת מיתה דקאמר בש"ס דב"ב (דף קנ"א) אבל שהלך לבלנסיאה והי' מתיירא שמא יקרנו אסון לא מיקרי דעתו נוטה שימות שיהא לו דין מצוה מחמת מיתה א"ו דכיון שלא אמר בלשון אתן אלא אמר יהיה הקדש מחויבים היורשים לקיים מה שנדר אביהם דממון הקדש עניים בעין איתא גבייהו: ועיין ברמב"ם ז"ל (ה' מכירה פכ"ב ה' ט"ז) שכתב אם צווה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים והראב"ד ז"ל חלק עליו וכתב שם וז"ל ואני אומר שאם אמר אתן לעניים כך וכך מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז חייב עצמו ליתן. אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם ל"ק עניים עכ"ל משמע דווקא משום שלא באו לעולם לא זכו העניים אבל אם באו לעולם זכו העניים אף שלא אמר לשון אתן ולא הוי לשון נדר מ"מ כיון שאומר על דבר שהוא בעולם זה לעניים זכו העניים וגם היורשים מחויבים ליתן. ועיין בכ"מ שם וזה ברור לענ"ד: סימן קיח לבאר דין אמירת הרי שלך לפניך בגזלן ובשומר: בח"מ (סימן שס"ג) גזל תרומה ונטמאת או חמץ ועבעה"פ או בהמה ונעבדה בה עבירה או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה והוא לשון הרמב"ם ז"ל ממתני' דב"ק (דף צ"ו) ותמה עליו הלח"מ (בפ"ג מהלכות גו"א) דהרמב"ם ז"ל פסק (בפ"א מהלכות נזקי ממון) גבי שומר דעד שלא נגמר דינו החזירו מוחזר ומשנגמר דינו החזירו אינו מוחזר וליישב תמיהתו נראה לי דהנה שם בב"ק (בדף צ"ח) קאמר אמתניתין דחמץ שעעה"פ אומר לו הש"ל מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הש"ל אמר רב חסדא ר' יעקב הוא דתניא שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר החזירו שומר לבעליו מוחזר משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף