עונג יום טוב שלו

לקולא עיי"ש בנמ"י ולא דמי לספק איסורא דחלה שגם הגר מסופק מתי נתגלגלה העיסה: ומה שכתב הרשב"א בתשובה (סימן תרנ"ו) באחד שהלך לדרך ואמר שאם ימות בדרך יהא נכסיו להקדש ומת בחזרתו לביתו ונסתפק בכוונת הנודר אם הי' כוונתו רק על ההליכה וכיון שבא לשם בטל נדרו או שכוונתו גם על החזרה ופסק שם דאין להוציא מיד היורשים והביא ראי' מהא דשכ"מ שהקדיש נכסיו שפסק הרמב"ם דמספיקא לא מפקינן ממונא להוציא מן היתומים וסיים שם ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית כל שהוא ספק מתחילתו אם חל או לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן הממע"ה עכ"ל עיי"ש. הנה מה שפסק בעובדא דידי' דמספיקא לא מפקינן מהיורשים אע"ג דהתם מת הנודר הוי ספק איסורא דהא ליכא מאן דלימא שלכך הי' כוונתו מ"מ הא התם נדר לעניים דהא בדק הבית האידנא ליכא וממון עניים הוי רק ספק ממונא ומה שכלל בסוף דבריו דבין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית ספיקא לקולא לאו בחדא מחתא מחתינהו דבספק עניים ספיקא לקולא בכל גוונא ובספק הקדש דבדק הבית לא הוי ספיקא לקולא אלא אם איכא הנודר ואמר גם הוא שכן הי' כוונתו דאי ליכא הנודר קמן הא ספק איסור מעילה גבי בדק הבית ולחומרא כמו גבי חלה: ולפ"ז איכא למימר דלהכי פירשו הנך בעיות דש"ס בעמד ולא פירשו בחזר בו ומת משום הקדש בדק הבית דבזה לא שייך למימר ספיקא לקולא אלא בעמד ואומר שלא כיון להקדיש מחיים דנאמן הוא לענין איסור ומבעי לן אי מהימן לענין תביעת הגזבר דהוי תביעת ממון בעלמא מי אמדינן אנן לדעתו שלא כיון להקדיש אלא אם ימות ומהימן ע"ז או לא ואמרינן ספיקא לקולא אבל אם חזר בו ומת ליכא למימר ספיקא לקולא גבי הקדש דממ"נ אם אמר בשעת חזרה שלא הקדיש אלא אם ימות ועתה יכול לחזור בו פשיטא דמהימן דהא קיי"ל בב"ב (דף קע"ד) שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ונאמן במה שאמר בשעת מיתה ואף דמוקמינן לה התם בדנקיט שטרא דווקא היינו משום דאי לא נקט שטרי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו וזהו דווקא אם אמר מנה לפלוני בידי חיישינן שאמר שלא להשביע עצמו וסבור הי' שגם אותו פלוני לא ירצה לגזול את ההקדש ליקח מן ההקדש מה שאינו מגיע לו כלל אבל בחוזר בו מן ההקדש ורוצה ליקח לעצמו ואומר שלא כיון להקדיש אלא לאחר מיתה בזה מהימן כיון שאומר בשעה שהוא עדיין שכ"מ לא חשוד לשקר להוציא הממון מן הקדש דהא בחשש קנוניא שאומר מנה לפלוני בידי נמי החשש שמא רוצה ליקח לעצמו ותולה עצמו באותו פלוני ואפ"ה מהימן אי לאו טעמא דשלא להשביע א"כ פשיטא דמהימן כשאמר שכיון להקדיש רק אחר מיתה וא"כ ליכא למבעי כלל בחזר בו ומת דודאי מהימן בין לענין איסור ובין לענין תביעת ממון של הגזבר. ואם חזר בו סתם ולא אמר שכונתו הי' להקדיש לאח"מ נמי ליכא למימר גבי יורשים ספיקא לקולא דהא הקדש הוי ספק איסורא דמעילה ואבוהון ליתא קמן דנהימני' לענין איסורא והטור הא רצה להביא דעת הראשונים ז"ל דסברי דאמרינן בזה ספיקא לקולא משום הכי הוצרך למימר דהבעיא הוא אם עמד דמיירי שאומר שלא כיון להקדיש אלא לאח"מ דמהימן לענין איסור ולא לענין תביעת הגזבר מ"מ אמרינן גם לענין תביעת הגזבר ספיקא לקולא ואף דגבי בעיא דחילק לעניים הוי מצי הטור לפרש כגון שחזר בו ומת ולא אמר בשעת חזרה דבזה הוי רק ספק ממון דממון עניים אין בו קדושה מ"מ כיון דהש"ס כלל כל אלו הבעיות ביחד כללם גם הטור ביחד ופירשם בעמד מחליו למינקט פלוגתא דרבוותא דסברי דתיקו זה לקולא ואפשר דגם הרשב"א ז"ל שפירש בעיין בעמד הוא נמי מה"ט דס"ל דבחזר בו ומת לא מבעי אם אמר בשעה שחזר בו שנדר רק אם ימות ולהכי חוזר בו כדין מתנת שכ"מ שיכול לחזור בו דנאמן כמש"כ משום דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש. אלא אף אם חזר בו ולא אמר בשעת חזרה שהקדישו ונדרו הי' ע"ת דאם ימות נמי אמרינן דכמי שאמר דמי דאדם יודע דלא מהני חזרה בהקדש ומסתמא ידע בנפשי' שהקדיש ונדר רק אם ימות להכי חזר וכדין שכ"מ: ועוד נראה דבלא"ה א"ש מה שלא פירשו הרשב"ם והרמב"ם והטור הנך בעיין בחזר בו ומת דהא אמרינן בנדרים (דף כ"ט) דהמקדיש שיחול לאחר שלשים יום אינו יכול לחזור בו ואף דמקדש לאחר שלשים יכול לחזור בו מ"מ בהקדש אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אף אם נימא כשיעמוד יכול לחזור בו כדין מתנת שכ"מ דאדעתא דהכי לא הקדיש אבל אם לא עמד וגם לא נתרפא מחליו היכי יכול לחזור הא הקדיש כשימות מחולי זה ומת מחולי זה ואינו יכול לחזור בו כדין מקדיש שיחול לאחר שלשים דאינו יכול לחזור בתוך שלשים וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דדמי לאומר מעכשיו וא"כ אפילו מת בתוך שלשים נמי אינו יכול לחזור בו דבשלמא לענין אם עמד חוזר איכא למבעי שפיר דילמא הקדיש לגמרי ורצה ליתן ממונו להקדש אף אם יחיה או דילמא שלא הקדיש אלא אם ימות ואין לו צורך בנכסיו ואף דגבי מתנת שכ"מ להדיוט פסקינן דאם כתב וזיכה וקנו מיני' אינו יכול לחזור בו כדאמרינן בב"ב (דף קנ"ג) דאין אחר קנין כלום בין לעצמו בין לאחרים [ועיי"ש דלהריב"ם והרא"ש ז"ל שם בעינן שימסור לו המתנה ולהרמב"ם (בפ"ט מה' זכי' ומתנה) סגי במסירת השטר וקנין דאינו יכול לחזור בו מ"מ בהקדש לאחר ל' בעי למימר דיכול לחזור בו אם עמד דדוקא כשמסר החפץ או השטר אמרינן דוודאי נתן לגמרי אף אם יחי' משום דכל הנותן אדעתא דמיתה אינו מוסר השטר או החפץ אבל בהקדש אף דאמירה עפ"י דין הוא כמסירה וכמעכשיו. מ"מ כיון שלא מסר ממש לא בטלה אומדנא דאמדינן בכולי שכ"מ דיהיב רק אדעתא דמיתה אבל לענין שיחזור בו מחיים ומת אח"כ כיון דבריא אינו יכול לחזור בו אם מקדיש שיחול לאחר ל' ודאי דגם שכ"מ אינו יכול לחזור דבמה יתבטל נדרו והקדשו הוא הקדיש אדעתא דמיתה והרי מת אח"כ וכיון דמקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור דדמי למסירה להדיוט וכאומר מעכשיו דמי כמ"ש הר"ן שם לא בטל הקדשו וחל כשימות למפרע ולא מהני חזרתו כלום דלא מצינו חילוק בענין נדר והקדש בין בריא לשכ"מ ואף לדעת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן שם דלעולא ואביי ורבא דסברי דקדושת דמים פקעה בכדי בעינן למימר דמקדיש לאחר ל' יכול לחזור בו עיי"ש מ"מ הרשב"ם והטור לא מעיילי נפשייהו בפלוגתא לפרושי בעיין בחזר בו ומת ופירשו בעיין כשעמד וא"כ אין אנו צריכין לדברי הקצה"ח שכתב דבחזר בו ומת היורשים פטורים משום דנודר ומת היורשים פטורים: