עונג יום טוב שלה

דרבי ורבנן וקאמר דבהקדש לא משכחת לה דליפלגו בזה רבי ורבנן משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והיינו דבאמירה לחוד חל ההקדש ולא בעינן עדים ובינו לבין עצמו סגי להכי א"א לתלות בפלוגתא דרבי ורבנן דאם הבעלים אומרים שכיוונו לגוף מהיום ופירא לאחר שלשים לא הוי הקדש אף לרבי דסובר תנאה הוי מ"מ כאן שהבעלים אומרים שלא הי' כוונתם לתנאי רק לגוף מהיום לא הוי הקדש והבעלים נאמנים ע"ז כדאמר ביבמות (דף פ"ח) משום דבידו לפדותו או לאיתשולי עליו ואם הבעלים אומרים שכוונתם הי' לתנאי ולא לגוף מהיום ופירי לאחר שלשים ודאי דקדוש אף לרבנן דמספקא להו מ"מ הא אמרי שכוונתם לדבר המועיל בהקדש וכיון דהולכין רק אחר כוונתם ובאמירה לחוד בלא עדים חל ההקדש אין נ"מ בין רבי לרבנן דבתר אמירת הבעלים אזלינן. ואם אין הבעלים בפנינו גם לרבי לא הוי הקדש דבעינן למימר שמא כוונתו לגוף מהיום ופירי לאחר ל' ואוקי ממונא בחזקת מארי' ודוקא בהפקר קאמר דלרבי הוי הפקר דהתם לא מהני מה שהבעלים כיוונו לגוף מהיום ופירי לאחר ל' דדברים שבלב אינן דברים בממון וקנינים וגיטין וקידושין ולעדים משתמע להו בלשון תנאי לרבי הלכך הוי הפקר אבל בהקדש דבתר כוונת הלב הן הדברים גם לרבי לא הוי הקדש כשאין הבעלים לפנינו משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' וגם איכא חזקת חולין ואמרינן דכוונתו הי' לגוף ופירי משום דאיכא דמכוין כן ואיכא דמכוין כן וכשהם לפנינו תליא באמירת הבעלים ומהימני ע"ז כמ"ש וא"כ אין כאן פלוגתא דרבי ורבנן ולשון הירושלמי דקאמר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כוונתו דסגי באמירה בינו לבין עצמו בלי עדים וזה ברור לדינא: ובמה שנחלקו הרשב"א והר"ן ז"ל במקדיש לאחר שלשים יום אם יכול לחזור בו בתוך שלשים דדעת הרשב"א ז"ל דיכול לחזור בו ודעת הר"ן ז"ל שאינו יכול לחזור בו כמ"ש הר"ן בנדרים (דף כ"ט) עיי"ש והביא הקצה"ח (בסימן רנ"ח) ראי' מדברי הירושלמי שהבאנו לעיל דמיירי במעכשיו ולאחר ל' בהפקר דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן גבי גט דרבי דסובר תנאה הוי הוי הפקר ולרבנן דמספקא לה בתנאה או חזרה לא הוי הפקר וקא בעי אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ופירש הפ"מ דפשיט לי' כיון דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט א"כ אפילו אם נימא דחזר בו ורצה שיהא ההקדש לאחר שלשים נמי אינו יכול לחזור תוך שלשים ומזה ראי' לדעת הר"ן דמקדיש לאחר ל' א"י לחזור: ונראה לי דלאו ראי' הוא דלפי פירוש הפ"מ והקצה"ח הא אכתי איכא נ"מ בין רבי לרבנן בהקדש לענין אם יש מעילה תוך ל' דלרבי יש מעילה וחל ההקדש למפרע. ולרבנן ליכא מעילה עד ל' יום והיכי קאמר הירושלמי כמסירתו להדיוט ואין כאן פלוגתא דרבי ורבנן גבי הקדש ומה שפירש הקצה"ח דכוונת הירושלמי דגבי הקדש לא מהני חזרה אף תכ"ד אינו מעלה ארוכה דאכתי הא איכא נ"מ איפכא דלרבי דאמר תנאה הוי אם מת לשיטת הרשב"א ז"ל קודם שלשים לא הוי הקדש דהא אמר ולאחר שלשים דהיינו אם יחיה עד אחר שלשים כמ"ש הריטב"א והר"ן בקידושין פ' האומר ולרבנן דילמא חזרה הוי ואינו יכול לחזור אף תכ"ד מהני הקדשו אף אם מת או חזר בו כיון שכבר חלה מה שאמר מעכשיו והוי הקדש גמור. ואכתי משכחת פלוגתא דרבי ורבנן גבי הקדש ובמק"א כתבנו ביאור אחר בדברי הירושלמי בעזה"י: סימן קיז שאלה צוואה שנכתב בה שנותן מנכסיו סך מסויים לעניים מהיום ומת המצווה. אם היורשים מחוייבים לקיים או לא: תשובה מה שנסתפק כבודו להפך בזכות היורשים לבטל הצוואה הואיל וכתב בה מהיום לית בי' משום מתנת שכיב מרע וכמ"ש הרמ"א בח"מ (בסימן ר"ן סעיף ט') וז"ל וי"א דמתנת שכ"מ שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין ופירש שם הסמ"ע שבא הרמ"א להוסיף על דברי המחבר אם לא שמענו מפי השכ"מ שצווה במעכשיו אלא שכתוב כן בצוואה לפנינו לא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כתב הסופר כן והשכ"מ הי' דעתו להקנות אם ימות וא"כ כיון שבטלה צוואה זו מדין מתנת שכ"מ אין כאן אלא דין נדר לצדקה מהיום וכבר כתב הרמ"א (בסימן רנ"ב) וז"ל מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת ולא נתן יורשיו פטורים ואין בזה מצוה לקיים דברי המת עכ"ל. וכ"כ הרמ"א (בסימן רי"ב סעיף ז') דאם אמר מה שתלד בהמתי או יוציא אילן זה פירות אתננו לעניים דחייב לקיים דבריו ואם מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו עכ"ל: ולענ"ד נראה דהצוואה בתוקפה והיורשים מחויבים לקיימה כי הנה סברא זו הובא בקצה"ח (סימן ר"ן) בהא דמבעי לן בב"ב (דף קמ"ח) שכ"מ שהקדיש נכסיו מהו חילק נכסיו מהו וקאי בתיקו ופרשב"ם ז"ל דבעיין הוא באם עמד אם יכול לחזור בו וכ"כ הטור (בסימן ר"נ) דמיירי כשעמד והקצה"ח הקשה דהא גם אם לא עמד ומת וגם לא חזר בו קודם מיתתו איכא למבעי דדילמא כוונתו להקדיש מחיים ושכוונתו להקדיש מחיים ליכא בזה כח מתנת שכ"מ וכמ"ש לעיל באומר מהיום ואין כאן אלא תורת נדר ואין היורשים מחויבים לקיים נדר אביהם או דילמא דכוונתו להקדיש אחר מיתה ויש בזה כח מתנת שכ"מ וחייבים היורשים לקיים וכן מסיק שם לדינא דכיון דמספקא לן דילמא כוונתו להקדיש מחיים ומספיקא לא מפקינן ממונא ואין בזה משום מתנת שכ"מ ומשום דהא היורשים לא נדרו עיי"ש בדבריו ז"ל. וכתב שם עוד דמה"ט כתבו הטור והרמב"ם דמבעי לן אם עמד ולא כתבו דנ"מ נמי אם מת רק שחזר בו קודם מותו דיש להסתפק ג"כ אם מהני חזרתו משום דלא גמר להקנות אלא לאח"מ או שגמר להקנות מחיים ואינו יכול לחזור ולא כתבו הטור ושארי פוסקים כן משום דאפילו אם נימא דכוונתו להקנות מחיים ולא מהני חזרתו נמי אין היורשים מחויבים לקיים נדרו ולי נראה דהאי דינא דאין היורשים מחוייבים לקיים נדר אביהם לא שייך בהאי מילתא כמו שיבואר לקמן בעזה"י ומה שלא פירשו הטור והרמב"ם הנך בעיין בחזר בו ומת הוא מטעם אחר דהא לכאורה קשה דהרמב"ם פסק וכן כמה הראשונים ז"ל בהך בעיא דספיקא לקולא וגם הרא"ש ז"ל שפסק ספיקא לחומרא מטעם דכיון דהוי ספק באומדנא לא מבטלינן מעשיו עיי"ש וקשה הא תינח גבי בעיא דחילק לעניים דקיי"ל ספק ממון עניים לקולא כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ז') גבי בעיא דיש יד לצדקה מהש"ס דחולין דדוקא בקמה אמרינן ספק לקט לקט משום דקמה בחזקת חיובא קיימא אבל ספק ממון עניים היכא דליכא חזקה לקולא אבל הקדש בדק הבית הא הוי ספק איסורא ולחומרא וכדאמרינן בחולין (דף קל"ד) דגר שנתגייר והי' לו עיסה ספק גלגלה קודם שנתגייר ספק לאחר שנתגייר חייב משום דספק איסורא לחומרא ואע"ג דרש"י ז"ל פירש התם דאיכא התם חזקה לפטורא עיי"ש ברש"י ז"ל (ויבואר אי"ה במק"א) וא"כ ה"נ בהקדש הא איכא ספק מעילה אולם קושיא זו כבר תירץ הנמ"י שם דלענין איסור מעילה המקדיש בעצמו נאמן דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקת איסור דקיי"ל יש שאלה בהקדש ומהימן מגו דאי בעי שאיל אלא אי אמדינן לדעתו דהקדיש לגמרי ולא מהני לי' מגו שבהקדש יש דין ממון דהא הגזבר תובע מהמקדיש. ולזה אמרינן דלענין תביעת הגזבר הממע"ה וספק ממונא