עונג יום טוב שלד

לאח"מ או לאחר שלשים א"כ היינו ספיקא שכתב הרשב"א ז"ל דלא אמר כלום לרבנן דאיכא לספוקי בזה אם היה כוונתו לגוף ופירות וממילא דלא אמר כלום דאין הקדש חל אם מתנה שינקו הפירות משדה הקדש לצורכו ולא חל כלל או שהי' כוונתו בתנאי דאם לא אחזור והוי הקדש מיד או שחזר בו מיד ורצה שיחול הקדש אחר שלשים לכל הפחות כיון דלהך צד שכוונתו לגוף ופירות לא אמר כלום ולהך צד דתנאה וחזרה מהני הקדישו לכל הפחות אם לא חזר בו בעינן לאוקמי ממונא בחזקת מארי' ולא קדוש כלל וע"ז כתב דאף דגבי ספיקא דתנאה וחזרה חולצת ולא מתייבמת משום דהתם בעינן למיזל לחומרא אבל הכא דגם תנאי לא יועיל ואתה צריך לבטל אחד מהם והיינו דאפילו אם נימא דלא הוי חזרה ולתרץ דיבור מעכשיו עם דיבור לאחר שלשים נמי לא מהני דהא איכא לתרוצי ולפרש דבריו שכוונתו גופא מהיום ופירא לאח"מ או לאחר שלשים ואם נפרש כן ממילא בטל ההקדש אוקי בחזקת מארי' ולא חל ההקדש כלל אף אם לא יחזור בתוך שלשים מפני ספיקא דגוף ופירות והקצה"ח בהעתיקו לשון הרשב"א ז"ל לא העתיק תיבות דאפילו תנאי לא יועיל וכתב תיבת כו' משום דאין לדברים אלו הבנה לפי פירושו ולפ"מ שכתבתי שהוא ברור שכוונתו דאפילו אם נפרשו בלשון תנאי ולא בלשון חזרה שלא יהא דבריו סותרים זא"ז אינו מועיל. דאכתי איכא לספוקי בתנאי דגוף מהיום והפירות לאח"מ וגם זה מיקרי תנאי שמקדיש ומתנה לאכול הפירות]: והקצה"ח והגרע"א ז"ל גרם להם לתמוה על דברי הרמ"א שהם סבורים דודאי לא הי' כוונתו על גוף ופירות ומסתפקים רק בתנאה וחזרה וזה אינו דודאי מסתפקנו שמא כוונתו על גוף ופירות ואין לומר דכיון דאם נימא דכוונתו על גוף ופירות מתבטלין דבריו אין לנו לפרש דבריו כן דז"א דהא לרבנן מסתפקין בחזרה במהיום ולאחר מיתה ואמרינן שחזר בו ממה שאמר מהיום ובמה שאמר לאח"מ כוונתו שיחול הגט לאח"מ אע"ג דאין גט לאח"מ ומתבטלין דבריו לגמרי וה"נ בעינן לאיסתפוקי שמא כוונתו על גוף ופירות ומתבטלין דבריו לגמרי לרבנן: ומה שאמר דלרבי דסובר תנאה הוי הוי הפקר גמור והא דלא מספק גם לדידיה בספק דמספקינן בתנאי דאם יחי' ובתנאי דגוף ופירות ואוקי ממונא בחזקת מארי' ותלינן שכוונתו הי' לגוף ופירות ולא הוי הפקר גם זה נכון דסובר הירושלמי דלרבי דסובר תנאה הוי ושרינן לה לעלמא אם לא חזר בו ואף אם מת קודם שלשים. וע"כ משום דסובר דאין לנו לחוש לפרש דבריו בחזרה שחזר בו ממה שאמר מעכשיו: ובעינן לפרש דבריו שיהא כולם קיימים ולא יהא בהם חזרה. כ"ש שאין אנו צריכים לחוש לפרש דבריו באופן שיתבטלו ואין להם קיום ולהכי באומר שדה זו מופקרת מעכשיו לאחר ל' אמרינן תנאה הוי והוי הפקר ולא חיישינן לפרש דבריו שמא כיון גוף יהא הפקר ופירות לאחר ל' מפני שעי"ז יתבטלו דבריו אבל לרבנן דחיישי לחזרה ויתבטל מה שאמר מעכשיו בעינן למיחש נמי לחששא דגוף ופירות ולמיקם אחזקה ולא הוי הפקירו הפקר ואין שיחרורו שיחרור: וא"ש טפי נמי לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בקידושין (דף ס') בא אחד וקדשה ואמר לה מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר מעכשיו ולאחר עשרים ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי א"צ גט מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי חזרה דבתרא הוי קידושין דהנך לאו קידושין ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד ופרש"י ז"ל דה"א דאיכא למימר דלהאי תנאה הוי ולהאי חזרה הוי עיי"ש ברש"י שמבאר צדדי הספיקות דאם איכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה צריכה גט מכולן קמ"ל דאי תנאה הוי לכולם הוי תנאה ואי חזרה לכולם הוי חזרה וכתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך אלא כולן משום תנאי או כולן משום חזרה אלא לחכמים מסתפק להם משמעות הלשון האיך ולכך אעפ"י שזה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר בהיפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל וא"כ כיון דלא אזלינן בתר כוונת המקדש רק בתר פירושן של חכמים שפירשו משמעות הלשון וסובר רבי שמשמעות הלשון הוא תנאה בלי ספק: [וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו שם דלרבי משמעות הלשון תנאה דהיינו או יגיעו שניהם ליום שלשים בעזר ה' ולא ימותו ואין בזה ספק כלל ולרבנן גם לחכמים משמע להו האי לישנא דוקא תנאה וכיון שהדברים סותרים זא"ז חיישינן לספק חזרה ולהכי פשיטא לי' להירושלמי דלרבי באומר שדה זו מופקרת מעכשיו ולאחר שלשים מופקרת כיון דמשמע לי' האי לישנא מעכשיו אם לא אחזור או אם אחי' לסוף שלשים ולא מסתפק כלל בפירוש אחר ה"ז מופקרת לשיטת רש"י ז"ל אם לא חזר תוך שלשים ולשיטת הרשב"א אף אם חזר בו כיון שחי' עד אחר שלשים נעשה הפקר למפרע אבל לרבנן דלא פשיטא להו לשון תנאה כי היכי דמסתפקי בספק שמא חזר בו ה"נ מסתפק בלשון גופא מהיום ופירי לאחר שלשים ולא הוי הפקר כלל דהפקר לא הוי אלא אם הפקיר גופא ופירא וכן בהקדש לא הוי הקדש אם שייר היניקה וכיון דמסתפק לן אוקי ממונא בחזקת מארי' ודברי הרמ"א ז"ל שרירן וקיימין דלא הוי הקדש כלל ומכוונים בדעת הרשב"א ז"ל: מיהו נראה לי דכ"ז אם אין האיש שהקדיש לפנינו ולא נדע לנו כוונתו דבזה אמרינן כיון דיכול להיות שכוונתו שהקדיש גוף מהיום ופירא לאחר ל' ולא קדוש כלל כיון דמספקא לן בפירוש דבריו בתנאה וחזרה מסתפקין נמי בגוף מהיום ופירי לאחר שלשים ולא קדיש כלל אבל אם הוא בפנינו ומפרש דבריו שכיון בתנאה דאם לא אחזור עד שלשים יום או אם אחיה שלשים יום ודאי דחל הקדש לפמש"כ בשם הרשב"א ז"ל דהא דאמר הש"ס בקידושין דלא אמרינן לגבי האי תנאה ולגבי האי חזרה לאו משום שירדו חכמים לדעת בני אדם ואמדו דעתם אלא דודאי איכא דכוונתו לתנאי ואיכא דכוונתו לחזרה רק דגבי גיטין וקידושין לא מהני כוונתו ותלוי הדבר לפי מה שמשתמעין דבריו לפני העדים להכי נחלקו רבי ורבנן בפירוש ומשמעות הדברים לפי שמועת סתם ב"א ומה שאומר הבעל שכן הי' כוונתו לא מהני דגט וקידושין בלי עדים לאו כלום הוא לכן הדברים תלויים לפי דעת העדים שמשתמעין דבריו לפניהם וכ"ז הוא בגיטין וקידושין דלא מהני בלא עדים כמ"ש הרשב"א ז"ל וכן בהפקר דבעינן נמי לפני ג' מתקנת חכמים ואי לאו הכי לא הוה הפקר כדאמרינן בנדרים (מ"ה) ובח"מ (סימן רע"ג) דבינו לבין עצמו גם מה"ת לא מהני ובפני אחד מהני מה"ת ומדרבנן לא הוי הפקר ולא יצא מרשות בעלים. וכיון דלא חל ההפקר אלא בפני עדים דמי לגיטין וקידושין ובאנו למחלוקת רבי ורבנן דלרבי אמרינן תנאה הוי והוי הפקר במעכשיו ולאחר שלשים ולרבנן לא מהני כמ"ש אבל הקדש דבינו לבין עצמו נמי הוי הקדש ובאמירה לחוד בלי עדים חל ההקדש בעינן למיזל בתר כוונתו ואם אמר שלא כיון באמירתו להקדיש גוף מהיום ופירא לאחר שלשים ודאי דהוי הקדש דהא בעלים ודאי מהימני על שלהם לאסור ומכ"ש דהא בידו להקדישו ואם אומר שכוונתו היה להקדש גמור ודאי דקדוש ואינו יכול לחזור בו אחר אמירתו: ובזה נראה לי לבאר דברי הירושלמי שם דקאמר דבהפקר פלוגתא דרבי ורבנן וקאמר אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו דבעי אם גם בהקדש כן דאם הקדיש מעכשיו לאחר שלשים תליא בפלוגתא