עונג יום טוב לג

שכתב אין עושין אותו מצמר הגזול דמשמע שגזל צמר ועשאן חוטין קשה דממ"נ אם מיירי אחר יאוש א"כ אי אפשר למעוטי מקרא דשלהם דהא קנה ביאוש ושינוי השם ולא מיקרי גזול וכמ"ש התוס' גבי קרבן בגיטין (דף נ"ה) דהיכא דקנאו ביאוש ושה"ש לא ממעטינן ליה משום קרבנו ולא הגזול ואי מיירי קודם יאוש הא בלא"ה פסול משום דלא מהני טווית הגזלן לשם ציצית ול"ל קרא דלהם ת"ל מהא דדרשינן גדילים תעשה לך לשם חובך דבעינן טוויה לשמה. ובסוכה (דף ט') דרשינן להו להני תרתי קראי גדילים תעשה לך לטויה לשמה אליבא דשמואל וקרא דלהם למעוטי גזולה ול"ל קרא למעוטי גזול ת"ל דלא הוי טוויה לשמה ואפשר לומר דכמו דמוקמינן בב"ק (דף ס"ח) קרא דקרבנו ולא הגזול כשהקדישו בעלים ביד גנב. ה"נ מיירי שהבעלים טוו לשם ציצית או שציוו לטוות לשם ציצית כשהוא ביד הגזלן וקמ"ל קרא דשלהם שאין הגזלן יוצא בהם דאי משום טויה לשמה הוי מהני ואע"ג דהתם גבי קרבן אמרינן דלא מהני בעלים ביד גנב משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ה"מ גבי הקדש דכתיב קרא ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אבל טוויה לשמה דהוי יחוד בעלמא יכולין הבעלים לטוות לשמה אף כשהוא ביד הגנב להכי איצטריך קרא דשלהם למעט מטעם הגזול אם היה קודם יאוש ושל הקדש ושל עיהנ"ד שפסל הרמב"ם ז"ל אפשר דבאמת הטעם משום דלא מהני בהו טווי' לשמה משום דלאו דידיה נינהו: ובמה שבארנו דהלש עיסת חבירו לשם מצה יוצאין בה י"ח הונח לי מאי דקשה לי טובא הא דתנן (בחלה פרק א') עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח ובזמן שאין הרועים אוכלים ממנה אין יוצאין בה י"ח בפסח ופירש רש"י במסכת ביצה (דף כ"א) והר"ש דהטעם דאם אין הרועים אוכלין ממנה אין יוצאין בה משום דלא מיקרי לחם וקשה תיפוק ליה שלא נשתמר לשם מצה ואי מיירי שנשתמר לשם מצה א"כ הא לא שייך לאמר אין הרועין אוכלין ממנה דהא נשתמר לשם אכילה והרמב"ם ז"ל (בה' מצה פרק ו') כתב באמת הטעם משום דלא נשתמר לשם מצה וקשה גם כן דאם לא נשתמר לשם מצה מאי אריא עיסת הכלבים הא כל עיסה שלא הי' בה שימור לשם מצה אין יוצאין בה לכן נראה דמיירי שאדם אחר שמרה לשם מצה ושימור דאדם אחר שאינו בעליו נמי מהני בעיסה דעלמא אבל בעיסת הכלבים אם לא היה בדעת הרועים לאכול ממנה אין זה מיקרי לחם כלל ופטור מחלה ולא מהני בה שימור של המשמר וכן לפירש הרמב"ם דאין הטעם משום דלא מיקרי לחם אלא משום דלא מיקרי שימור אלא בדבר שעומד לאכילת אדם אבל דבר שעומד לאכילת בהמה לא מיקרי שימור דידיה שימור עכ"פ הרי מוכח דבעיסה העומדת לאכילת אדם מהני שימור דאינש דעלמא שאינו בעליו כלל ודו"ק: דברי הכותב יו"ט ליפמאן היילפרין. סימן ג' ובמה שבארנו לעיל דבדבר שהמחשבה הוא בגדר כוונה בעלמא ואיננה המעשה אין תנאי נתפס בה כדאמרינן גבי חליצה דאע"ג דחליצה בעי כוונה אפ"ה אם חלץ ע"מ שתתן לו מאתים זוז חליצתו כשירה ולא מיקרי חליצה בלא כוונה אם לא נתנה לו מאתים זוז בזה יתבאר לנו דברי התלמוד במה שאמרו דאין תנאי בחליצה משום דליתא בשליחות וקבעו הדבר לכלל גדול מילתא דאיתא בשליחות איתא בתנאי מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי והתוס' בכתובות (דף ע"ד) תמהו בזה דהא לא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר אלא דבר המסתבר ומה סברא הוא לתלות תנאי בשליחות אבל לפי דברינו א"ש טובא דמלתא דליתא בשליחות שיעשה הוא בעצמו דווקא כיון שהפעולה נקשרת בבעליו כ"כ עד שאינה נעשית ע"י שליח אין חל בה תנאי לתלות הדבר ברפיון ובתנאי אם תעשה כך וכך אלא כיון שעשאה הרי היא עושה פעולתה בלי שום תנאי דדוקא בדבר שיוכל להמסר לשליח כמו בגירושין דכיון שיכול ליתן הגט ע"י שליח הוא לאות שאין עצם נתינת הגט לבדו המתיר כ"א בהצטרפות רצונו ורצונו הוא ג"כ המתיר אלא תורה על שניהם ביחד שיתירו היינו רצונו עם הספר ולהכי יכול ליתן הגט ע"י שליח כיון שרוצה לגרשה. וכיון שרצונו הוא עצם המתיר יכול לתלות בו תנאי ואם לא נתקיים התנאי לא מהני נתינת הגט כלל דהא רצונו היה רק על תנאי ורצונו הוא מעצם המעשה ומהני תנאי אבל דבר שאין בו שליחות כמו חליצה הוא לאות שהמעשה בעצמה פועלת ואין רצונו מעצם המעשה רק המעשה של חליצה נקשרת בבעליו עד שהיא בעצמה פועלת להתיר והא דבעינן שיחשוב לפוטרה הוא רק בתורת כוונה שיכוון למה הוא עושה הדבר. להכי לא מהני תנאי בזה דאף אם לא רצה שתועיל החליצה אלא אם תתן לו מאתים זוז מ"מ המעשה בעצמה פועלת להתיר בלי רצונו והרי היתה בכוונת פטור דכבר כתבנו דבכוונה לא שייך תנאי דאף אם לא נתקיים התנאי מ"מ הוא עשה הדבר לשם פטור ולא למתעסק בעלמא וגדר רצון א"צ כאן רק שהמעשה בעצמה פועלת להכי אין תנאי כלל בחליצה: והרי יצא כאור צדקת דבריהם לתלות תנאי בשליחות דדבר שאינו נמסר לשליח מורה על כח המעשה שפועלת בעצמה בלי פנימיות רצונו שבה להכי אין מועיל בה תנאי דהא דבעי רצונו הוא בדבר כוונה ואין תנאי בכוונה ואע"ג דבר"ה (דף כ"ט) דפריך התם למ"ד מצות א"צ כוונה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ופי' התוס' והרשב"א ז"ל דקושיות הש"ס הוא מהא דיתבינן בסוכה בספק שביעי ספק שמיני משמע דלמ"ד מצות צריכות כוונה ניחא הא דישן בספק שביעי ספק שמיני ולא עבר אבל תוסיף משום דמכוון בדעתו אם היום יום שביעי הוא ישן לשם מצוה ואם שמיני הוא אין דעתו לשם מצוה משמע מזה דמהני תנאי בכוונה התם שאני דאם שמיני הוא לאו זמן מצותו הוא כלל ולהכי לא נתפס בו שם מצוה ולא עבר אב"ת אבל אם מכוון על תנאי בזמן המצוה לא מהני תנאי והכי מסתבר לפי הכלל המסור בידינו מילתא דאיתא בשליחות איתא בתנאי מילתא דליתא בשליחות כו' וכדאסביר לן הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין (דף מ"ב) בתוס' רי"ד שם וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מילתא הוא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בוודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח כי הרי כתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו. וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם. אבל בסוכה ה"נ יכול לאמר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל ומה"ט נמי דלא שייך שליחות למצות שבגופו לא שייך נמי תנאי: ויש לנו בזה מקום עיון במש"כ הרב"י בהלכות פסח (סימן תפ"ט) וז"ל כתב הרב רבי דוד אבודרהם בשם מחזור ויטרי המתפלל עם הציבור מבעוד יום והיינו בספק יום ספק לילה כמ"ש שם הט"ז מונה עמהם ספירה בלא ברכה מימר אמר אם אזכיר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה ע"כ ועיין במג"א שם (ס"ק ז') שכ' וז"ל ונ"ל דאזיל לשיטתו דפסק (בסימן ס' סעיף ד') דמצות צריכות כוונה ואם כן