עונג יום טוב לב

על כולם וכן בב"ק (דף ס"ט) גבי כל המתלקט יהא הפקר אף דיכול להפקיר כל שדהו ואפ"ה תלינן לה לפלוגתא דברירה התם הא אינו רוצה לשחוט על כולם כ"א על אחד מהם. וכן בעל השדה אינו רוצה להפקיר כ"א מה שילקטו העניים הרי דבר א' סותר את חבירו וקאתינן לכלל ברירה ואין ברירה. אבל גבי מצה שיכול לעשות שימור לשם מצה ולשם זבח וגם הנחתום לא איכפת לי' אם יצא הקונה בה ידי זבחו וידי חובת מצה ג"כ רק שהוא אינו יודע מה יהי' סוף דבר אם ימכרנו ויקנה אותו אחד לשם זבחו או שתשאר לעצמו לצאת בה יד"ח מצה וזבחו ביחד לא איכפת לי' בזה כלום ולהכי לא שייך לומר בזה אין ברירה כיון שאין דבר אחד סותר את חבירו בדעתו ורצונו וכ"ז הוא לרבה דאמר הטעם משום שאינו משתמרת אלא לשם זבח דלדידי' מהני אם שימר לשם זבח ולשם מצה כמו שפירש"י ז"ל ולהכי לא שייך בזה חשש ברירה אבל לרב יוסף דאמר הטעם דבעינן שימור לשם מצה הנאכלת לשבעה ופרש"י שם דלדידי' לא מהני אם שימר לשם זבח ולשם מצה דזבח מתאכל ליום ולילה ומצה בעינן שיהא ראוי לשבעה א"כ קשה אמאי אם עשאן למכור יוצא בהם משום דאמר אי לא מזדבנא איפוק בי' אנא הא אין ברירה ולא הוי שימור לשם מצה הראוי לשבעה אבל לפי מש"כ א"ש דכיון דשימור אינו בגדר יחוד ולא בעינן ליחד עיסה לשם מצה רק שיהא כוונתו שמשמרהו שלא תחמיץ בכדי שתהא ראוי' למצה הנאכלת לשבעה ולא איכפת לן אי מייחדה לשם מצה ולשם דבר אחר והוי רק בגדר כוונה ולא איכפת לן בחשש ברירה דמ"מ האי גברא איכוון לשם שימור דמצה אי לא מזדבני דדוקא דבר שצריך לייחדו לאיזה דבר שייך א"ב אבל בדבר שהוא רק בגדר כוונה הוי כוונה אע"ג דאין ברירה דכמו שאין שייך תנאי בדבר שהוא בגדר כוונה כן אין שייך בו חשש ברירה ושימור דמצה בגדר כוונה הוא שמשמרה מחימוץ כדי שתהא ראוי' למצה הראוי' לז' *): וראי' לזה מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים (דף ל"ו) שכ' דהא דאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיירי עם מים וכן הא דקאמר לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דאי בלא מים ל"ל קרא דלחם עוני ת"ל דבעינן שימור לשם מצה וכיון דמי פירות אין מחמיצין ליכא שימור לשם מצה עיי"ש. הרי דעיקר השימור אינו בגדר יחוד רק בגדר כוונה דאם נימא דהשימור הוא בגדר יחוד דבעינן שייחד עיסה זו לשם מצת מצוה א"כ אמאי אמרינן דהיכא דלא יכול לבא לידי חמוץ לא מיקרי שימור לשם מצה אכתי הא מיקרי שימור מה שמייחד עיסה זו לשם מצה א"ו דאין השימור בגדר יחוד כ"א בגדר כוונה דבעינן שיכוון בעשיית עיסה זו שתהא משתמרת לשם מצה ולהכי היכא דבלא"ה אינה יכולה לבא לידי חמוץ מחמת שנילושה במי פירות אין מקום לכוונת שימורו שבלא שימורו אינה יכולה לבא לידי חימוץ ובכוונת שמור זה פליגי רבה ור"י דרבה סובר דבעינן שיהא כוונתו לשומרה לשם מצה לחוד ור"י סובר דבעינן כוונתו לשומרה מחימוץ לשם מצה הנאכלת לשבעה וכ"ז הוא בגדר כוונה ולהכי מהני אף לר"י אם עשאן למכור בשוק וחשב דאי לא מזדבנא איפוק בי' אנא ולא חיישינן לחשש שאין ברירה דמ"מ היתה כאן כוונת שימור וכמו שבארנו לעיל דאין תנאי פוסל את הכוונה מה"ט דמ"מ היתה כאן כוונת מצוה ולא דמי לעיבוד דס"ת דפסלינן שם משום ברירה כמ"ש לעיל בשם תשובת עבוה"ג דשם הוי בגדר יחוד דמעבד כדי שיכתוב ע"ז ס"ת ובזה נתפס תנאי וחיישינן גם לחשש ברירה דכל שאין היחוד מבואר לא מיקרי יחוד ועוד דע"כ אין השימור לשם מצה בגדר יחוד דיחוד מקרי שמייחד חפץ זה שלא יעשה בו שום דבר רק יהא עומד לדבר פלוני ובשימור לשם מצה הא אם לש עיסה גדולה וא"צ לצאת אלא בכזית אחד ואעפ"כ מיקרי שימור בכל העיסה הרי אין זה יחוד כ"א כוונה שצריך לכוין שיהא יכול לצאת בעיסה זו בכזית ממנה: וכיון שבארנו דלא דמי עיבוד ס"ת לשימור דמצה דעיבוד ס"ת הוא בגדר ייחוד ושימור דמצה הוא בגדר כוונה והוכחנו ג"כ דענין געע"ג לא מהני אלא במחשבה שהיא בגדר כוונה אבל לא במחשבה שהיא בגדר יחוד א"כ אין ראיתו של המג"א ז"ל מוכרחת בזה שהוא למד טווית ציצית לשמה משימור דמצה דמהני געע"ג ולדברינו הם רחוקים זמ"ז וגבי מצה שהמחשבה בגדר כוונה מהני שפיר געע"ג אבל גבי טווית ציצית ועיבוד ס"ת דהוי בגדר ייחוד לא מהני געע"ג: ומ"ש הרא"ש בהלכות ס"ת הביאו הטור ביו"ד (סימן רע"א) דאם הישראל צוה לנכרי לעבוד לשמה מותר לכתוב עליו ס"ת וכן כתב הטור באו"ח (סימן ל"ב) עיי"ש התם נמי לאו משום גדר געע"ג נגעו בו אלא דמיירי שהישראל צוה לעבוד עור שלו וכבר בארנו דהתם בבעלים תליא מילתא וסובר הרא"ש דכיון דהישראל שהוא בעליו צוה להנכרי לעבוד לשם תפילין ומזוזה לא איכפת לן במחשבת הנכרי כלל ואף דאדעתא דנפשי' קא עביד דמ"מ הבעלים מייחדים וציוו לעבד לשם ס"ת הוי הזמנה במעשה עיבוד ומהני וכשר לכתוב עליו ולדידי' ה"ה דכשר גבי טוויה לשמה בנכרי וה"ה בחשו"ק ודאי דמהני מהאי טעמא עיבוד וטוויה דידהו כשהבעלים נותנים להם לטוות לשם ציצית ולעבד לשם ס"ת ותפילין דלא איכפת לן במה שאינן יכולין לכוון כיון שהבעלים מייחדים אותן בעיבוד זה וטוויה זאת לשם מצותן מהני. ולדעת הרמב"ם דפוסל ה"נ בחשו"ק דפסול ולא תלי דין טוויה ע"י חשו"ק בפלוגתא דגבי מצה כמ"ש המג"א אלא דתלי בפלוגתא דהנך רבוותא דפליגי גבי עיבוד דעיבוד וטווי' לשמה חד דינא אית להו ולא דמי כלל ללשמה דמצה כמו שבארנו היוצא מדברינו דאף למאי דמסיק הב"י דבשוטה גבי מצה לא מהני לישה לשם מצה דבשוטה לא מהני געע"ג רק גבי גט דאיכא הוכחה דכתיבה ולא גבי חליצה ולישה דמצה כמו שביאר הב"י שם (סימן ת"ס) בשם התוס' מ"מ גבי טוויה ועיבוד שוטה דמי לחרש וקטן דגבי עיבוד וטויה לא איכפת לן במה שהשוטה אינו יכול לכוון כיון דהבעלים מייחדים ע"י עיבודו של השוטה לשם מצותן מהני ומאן דמכשיר גבי עיבוד וטוי' בחרש וקטן מכשיר נמי גבי שוטה וחד דינא אית להו: ולפי מה שבארנו דהטווי' לשמה לא מהני אלא מדעת בעלים יש לעיין במה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' ציצית) וז"ל חוטי הציצית אין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיהנ"ד ולא משל קדשים ואם עשה פסול וכ' עלה הכ"מ שם שהוא מהא דדרשינן פ"ק דסוטה (דף ט') דועשו להם משלהם וקשה דל"ל קרא תיפוק ליה כיון דבעינן טוי' לשמה ומצמר הגזול לא מהני טוי' לשמה ולפמ"ש שם בשם הנמ"י דמיירי בגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין כשרים משום דקניא ביאוש ושינוי הגוף א"ש דמשעת טוי' גופא הוי שינוי דמעיקרא צמר והשתא חוטין ומהני טוית הגזלן לשמה כדאמרינן גבי תרומה דהגנב והגזלן שתרמו תרומתן תרומה משום דהוי יאוש ושינוי השם וחל קדושת תרומה עם שינוי השם ביחד כמו שיבואר לקמן וה"נ חל טווי' לשמה עם השינוי ביחד א"ש. אבל לשון הרמב"ם ז"ל