עונג יום טוב שכח

דהתוס' בשבת כתבו שהטעם משום גזירה שלא יתחיל המלאכה בשבת מ"מ הירושלמי סובר דדריש לה מקרא ואפשר דרבא נמי סובר הכי ולהכי לא אמר רבא דמודה שמאי בצא וחלל את השבת דבזה יש לשמאי שליחות ויש שליח לד"ע ג"כ א"ו דאין גדר שלוחו ש"א כמותו לומר שהמשלח ממש עשה הדבר הזה וגופו של שליח הוי כגופו של המשלח רק דרבי קרא דין שליחות שמועיל מעשה השליח כמו מעשה המשלח אם עשה הדבר בשליחותו ולהכי שפיר מצינו לחלק מעשה הטביחה דלענין דו"ה מהני מעשה השליח כאילו המשלח עשה הדבר הזה ולענין שבת רמינן לה על השליח וכן בש"ע אהע"ז (סימן קכ"ג) בגט שכתבו בשבת כשר אם לא נעשה הסופר מומר בכתיבתו עיי"ש אף דאיכא למ"ד דכתיבת הגט בעי שליחות וקיי"ל אשלד"ע ודעת התוס' בב"מ (דף י') דכל היכא דאמרינן אשלד"ע גוף המעשה בטל דדמי כאילו עשה בלא שליחות המשלח ואפ"ה בכתב גט בשבת כשר וביאר הנו"ב ז"ל הטעם משום שלא צווה להשליח לכתוב בשבת לא שייך בזה אשלד"ע דכיון דהשליח עצמו עשה העבירה עיי"ש הרי דמחלקינן מעשה הכתיבה ורמינן לענין שבת על הסופר ולענין כתיבת הגט רמינן לה על הבעל וע"כ מטעם שכתבנו דזהו גדר שלוחו של אדם כמותו שיועיל מעשה השליח כמעשה המשלח: ומטעם זה תמהני על המל"מ שכתב דהא דחייב שוחט בשבת דו"ה דוקא אם אמר לו לשחוט סתם ושחט בשבת אבל אם א"ל לשחוט בשבת אמרינן אשלד"ע דאף דרבי קרא שליחות לד"ע גבי טביחה ומכירה זהו דווקא אם לא נתערב עמו איסור אחר אבל אם נתערב עמו גם איסור שבת בטל השליחות גם לענין טביחה ומכירה משום עבירת איסור שבת עכ"ל: ולפענ"ד יש לתמוה דכמו דאמרינן לעיל עבירה שעשה השליח מעצמו עם מעשה השליחות מחלקינן המעשה ואמרינן דאיסור שבת שעשה לא רמי על המשלח וחיוב דו"ה רמינן על המשלח ה"נ אם המשלח צווהו לעשות המעשה באיסור אמרינן דלענין שבת דמי כאילו עשה בעצמו ולענין טביחה ומכירה עשה בשליחותו ואף דלא היה להשליח לעשות שליחותו של גנב משום איסור שבת מ"מ נימא דבאמת מעשה איסור שבת דמי כאילו עשה בעצמו בלי שליחות המשלח ומעשה הטביחה לענין גניבה דמי כאילו עשה בשליחותו ודמי כאילו צווהו לשחוט סתם ושחט בשבת ול"ד למש"כ הרמז"ל (בהלכות מעילה פ"ז הלכה ב') במה דרבינן שליחות לדבר עבירה גבי מעילה שאם נתערב עם המעילה איסור אחר כגון שאכל בשר עולה דאמרינן אין שליח לדבר עבירה משום תערובות אכילת בשר עולה בהדי איסור מעילה דהתם שאני דקדושת הקדש ואכילתו ענין אחד וא"א להתחלק והבשר עולה לא נמצא זה בלא זה. א"כ כיון דלא מצינן לחיובי אאכילת בשר עולה מחמת שאשלד"ע ממילא לא מתחייב משום מעילה אבל טביחה ושבת מצי להתחלק אמרינן דבטביחה כמו שעשה השליח בחול דמי ולא בשבת ועוד דשם הקדש ועולה חד ענין הוא ואינו מתחלק אבל כאן איסור טביחה משום לתא דגזל הוא וחילול שבת מילתא אחריתא הוא שפיר אמרינן דמחייב משום טו"מ אף שצווה לשחוט בשבת ומעשה שבת רמינן אשליח ומעשה טביחה ומכירה אמשלח והכי משמע מדברי התוס' בפסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה או דבשוחט הפסח על החמץ לא מחייב בעל החמץ אף שהוא מבני החבורה הרי אף שהפסח נשחט בשליחותו דשחיטת הפסח בעי שליחות אפ"ה הפסח כשר ויוצא בו י"ח דאיסור שחיטת הפסח על החמץ לא רמינן על בני החבורה ורק השוחט בלחוד חייב. ובמנחות (דף פ"ד) דפריך התם אמתניתין דשומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומקשה שם הש"ס אמאי לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והקשה הטו"א הא קיי"ל דעשה דרבים דחי עשה דיחיד א"כ מאי מקשה הש"ס הא עשה דהבאת העומר הוי עשה דרבים ודחי לעשה דיחיד דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. וצריך לומר דגם עשה דלאכלה עוברים הציבור שהעומר קרב עליהן שהרי הכהנים מקריבים עליהם בשליחותם וא"כ הרי משמע מזה דכיון שהכהנים מקריבים בשליחותן רמי גם איסור עשה דשביעית עלייהו ודמי כאלו הם שורפים פירות שביעית ולא אמרינן דמצות העומר רמי עלייהו ואיסור עשה דשריפת פירות שביעית רמי על הכהן המקריב נ"ל דלא דמי דהתם שאני שהקרבן באה משל ציבור והם מוסרים הפירות שביעית לשורפם בשעת הקרבה הלכך רמי גם עלייהו עשה דלאכלה ולא לשריפה משא"כ באיסור שנעשה בעת הקרבה שהי' אפשר להקריב בלא איסור כמו שוחט הפסח על החמץ שהרי אפשר לבער החמץ ולשחוט הפסח בזה ודאי אמרינן דמעשה השליחות דפסח רמי על כל בני החבורה ויוצאים בו כאלו הם בעצמם שוחטים. ואיסור שחיטת הפסח דאית בי' רמינן רק על השליח משום דאנו יכולים לחלק מעשה השליח ולחשוב מצות שחיטת הפסח על בני החבורה ואיסור חמץ על השליח לבד וכמו שבארנו דאין גופו של שליח דומה כאילו גופו של משלח עושה הדבר: ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן במכות (דף ט"ז) דדחקינן לאשכוחי התם ביטלו ולא ביטלו באונס שגירש ואמר רב שימי מחוזנאה כגון שקיבל לה קידושין מאחר ופריך רב אי שוויתי' שליח איהי קא מבטלה לי' אי דלא שוויתי' שליח כל כמיני' עכ"ל הגמרא הרי דבשויתי' שליח לא מיקרי ביטלו בידים משום דהקדושין הי' בשליחותה וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' שם דאע"ג שהוא מסייע על ידה מ"מ עיקר הביטול בדידה הוא וא"כ קשה אמאי לא נימא גם התם דאע"ג דעיקר קיום הקידושין הוא בשליחותה ומיחשב כאילו היא בעצמה קבלה הקידושין מ"מ לענין ביטול העשה מיחשב כאילו הוא עשה בעצמו וביטל העשה בידים דהא הוא בעצמו קבל הקידושין כמו דאמרינן גבי גנב וטבח בשבת ע"י אחר דאף דחשבינן מעשה הטביחה כאלו טבח הגנב מ"מ מלאכת שבת חשבינן על השליח ולא על הגנב א"ו דא"א לחלק המעשה וכיון דע"כ בעינן למיחשב מעשה הקידושין עלה דידה מיחשב כל כח מעשה עליה כאילו היא בטלה בידים העשה ולא הוא: מיהו נ"ל דלאו ראי' הוא דהא לכאורה קשה בלא"ה לפי מה שבארנו לקמן בתשובה דאם האשה עשתה שליח לקבל קידושי כסף מאחד א"צ לזה דין שליחות כלל דבקדושי כסף סגי בטלי קידושיך מעג"ק א"כ אכתי מאי פריך רב דאי שויתי' שליח איהי קא מבטלה לי' הא משכחת לה דשויתי' שליח לקבל קידושי כסף ואין אנו צריכין לחשוב קבלת הקידושין כאלו היא מקבלת ממש לידה דבמה שצוותה לקבל סגי ואפילו צוותה למי שאינו בר שליחות כמו חרש שוטה וקטן נמי מקודשת וכיון דאין אנו צריכין לחשב מעשה קבלת הקידושין עלה דידה שפיר חשבינן ליה לביטל העשה בידים שהרי הוא קיבל ועשה מעשה ולא בשליחותה רק דניחא לה וע"כ צ"ל דהא דאמר רב אי דשויתי' שליח איהי קמבטלה אין הכוונה מחמת שמחשב המעשה עלה דידה מדין שלוחו שא"כ אלא דכוונת רב הוא דכיון דצותה לו לקבל קידושין וברצונה קיבל מתבטל העשה על ידה דהא בדידה תליא מילתא וברצונה דמצות ולו תהי' לאשה הוא רק אם היא רצונה להנשא לו אבל אם ממאנת להנשא לו ליכא עשה וכמו דקודם שנשאה ליכא עשה אם ממאנת ה"נ אחר שגירשה ליכא עשה אם ממאנת להנשא כמ"ש התוס' בהדיא שם (דף ט"ו) ד"ה אם כהן הוא ע"ש וכיון דשויתיה שליח לקבל קידושין הרי היא בטלה העשה במה שלא רצתה להנשא לו ונתרצית להתקדש לאחר: והשתא א"ש נמי דלא רמינן מעשה ביטול העשה עלי' דידיה משום דאין עיקר ביטול העשה במה שלא תוכל להנשא לו ע"י שנתקדשה לאחר כ"א ע"י מה שרצונה