עונג יום טוב שכא

להקנות עצמה לפלוני דמהני מחמת רצון האב עכ"ל הפ"י. ולי נראה דלשון הש"ס ודאי משמע שנתן לה רשות לקדש עצמה סתם ולא הזכיר לפלוני דאם איתא דבעינן שיאמר לפלוני לא הוי שתיק הש"ס מלומר צאי וקבלי קידושיך מפלוני א"ו דמיירי אפי' באומר צאי וקבלי קידושיך סתם ומה שהקשה הפ"י הא אינה יכולה להקנות עצמה כיון דקטנה היא נ"ל דזה נכון לפי מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים (דף למ"ד) דלהכי אמר רחמנא כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש שלא כל הימנה להכניס עצמה לרשות הבעל ומשו"ה אמרינן בקידושין דאי אמרה מאורסת אני לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו ע"ש ותמצית דבריו הוא שאין האשה עושה פעולת הקנאה ככל מקנה חפץ שלו לחבירו אלא הבעל הוא הקונה אותה ועושה פעולת הקנין והתורה הצריכה דעתה שתתרצה לזה שיקנה אותה ובלא דעתה לא מהני אבל אם נתרצית אזי הוא עושה כל פעולת הקנין וא"כ לפ"ז כל קטנה שאין לה אב דקיי"ל שאין קידושיה כלום הוא רק משום שאין רצונה רצון. דאף שכתב הרמז"ל דקטנה יש לה רצון אם זינתה תחת בעלה מ"מ רצון גמור שיוגמר ע"י רצונה קנין אישות אין לה ולא מהני קנין הבעל כלום בלי רצונה דאף שיש לה יד לזכות בכסף קידושין מ"מ אין לה דעת גמורה שיתחשב רצונה רצון גמור אבל בזו שאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך ונתן לה רשות כבר יש כאן רצון שיפעול הקנאת הבעל דרצון האב הוי רצון גמור שזיכתה לו תורה בזה ליתן רשות לבעל לקדשה ולקבל כסף קידושיה דבשלמא אי הוי בעינן באשה הקנאה גמורה אז הוי אמרינן בקטנה שהאב מקנה אותה ולא היה מועיל צאי וקבלי קידושיך עד שידע האב ויאמר לה ממי תקבל אבל כיון דלא בעינן גבי דידה הקנאה כלל ממילא גבי האב שזיכתה לו תורה לקדש בתו אין האב מקנה אותה רק שמקבל לקדושיה ומתרצה שיקנה אותה הבעל וכיון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך הרי כבר עשה סילוק רשותו וכחו והכסף הרי יש לה יד לזכות בעצמה: ולפ"ז א"ש מה דאמר בנתקדשה שלא לדעת האב ואח"כ נתרצה האב דמקודשת למפרע כיון דאין לו בה קנין ממון ולא בעי להקנותה ע"י קידושין אלא רצון בעלמא להכי מהני לכ"ע ניחותא דאח"כ דאין רצונו עושה שום קנין רק מתרצה שהבעל יעשה קנינו בה ויקדשנה ולזה גם לאביי אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דדוקא אם רצונו עושה קנין כמו תרומה שע"י רצונו דלמפרע אנו עושים התורם שלוחו של בעה"ב ונגמר התרומה ע"י רצון השליח כמו שרוצה הבעה"ב בעצמו או גבי הכשר שנגמר ההכשר ע"י רצון דלמפרע וכן גבי יאוש שיוצא הדבר מרשות בעלים ע"י יאוש דידיה בזה אמרינן דלא מהני למפרע אבל הכא בקדושי קטנה אין הרצון עושה שום קנין דקנין הקדושין נעשין ע"י הבעל אם האשה אינה מוחה רק רצון בעלמא בעינן שלא ימחה האב ולזה מהני למפרע כיון שאין צריך שום פעולת הקנאה ולענין קבלת הכסף קידושין הא יש לה יד: ובזה יש להבין הא דאמרינן ביבמות (דף ק"ט) קידושי קטנה מתלי תלי וקאי דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל ופרש"י ז"ל דמשגדלה תפסי קידושין מעיקרא ואיגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום ומשו"ה תצא אחותה משום אחות אשה ותמה שם הרשב"א ז"ל כיון דהקדושין היה רק מדרבנן במה גדלו בהדה ונעשין קידושין דאורייתא ע"ש שנדחק בזה מאוד ולדברינו א"ש דהא כסף הקידושין יכולה לזכות בהן דקטנה יש לה יד לזכות לעצמה רק שאין לה רצון להתרצות שיקנה אותה הבעל וכיון שגדלה וניחא לה בקידושין אלו ולא מיחתה בתחילת גדלותה אמרינן דגם מעיקרא ניחא לה נמי ומהני כאילו היה מועיל מה"ת רצון דידה בשעת הקידושין ואף שבאשה גדולה שקבל אביה או אחר קידושין עבורה ואחר ששמעה נתרצתה לא מהני רצוי דידה למפרע התם שאני דאף דלענין רצון היה מועיל למפרע מ"מ הא אין הקדושין חלין עד שיגיע כסף קידושין או שטר קידושין לידה בגדלותה או ליד אביה בקטנה וכאן בשעת הקידושין לא היה זה שלוחה לקבל הכסף וא"א לקידושין לחול אבל בקטנה שקיבלה קדושי' בעצמה לא מיחסר אלא רצון ולענין רצון מהני ריצוי דבסוף למפרע ומיירי שקבלה קדושי' בעצמה]: ואתי שפיר נמי הא דאמרינן בכתובות (י"א) גר קטן היו מטבילין אותו ע"ד ב"ד ע"ש בתוס' שתמהו מאוד בזה דהא קיי"ל אין שליחות לקטן ותירצו דהוי מדרבנן. והריטב"א ז"ל כתב שהוא מדאורייתא והרא"ש בפ' החולץ כתב דילפינן ממ"ת שהיה שם כמה יונקי שדים ולדברינו א"ש דגבי גירות א"צ לעשיית שום פעולת הקנאה רק שהב"ד מטבילין אותו לשם גירות ומטילין עליו קדושת ישראל ובגדול בעינן שיתרצה הוא דכיון שמתרצה ממילא חל עליו הגירות. ובקטן שאין לו רצון יכולים הב"ד להטיל עליו הגירות משום דזכין לאדם שלא בפניו ואמרינן אלו היה בן דעת בודאי היה מתרצה לזה אבל הוא בעצמו אינו עושה שום קבלת קדושה. (ועיין ברא"ש פ' החולץ שלמד דבר זה ממ"ת שהיה שם כמה יונקי שדים והיה מועיל גירות דידהו) ור"י אמר הגדילו יכולין למחות דלא מהני גירות של ב"ד אלא אם הגדיל ולא מיחה דאז אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דכיון דעיקר הגירות היה ע"י טבילת ב"ד ולא בעינן אלא שיתרצה הוא ואז פועל הטבלת ב"ד לעצמו בו ולהכי מהני ריצוי דידיה למפרע והוי גר גמור מה"ת אבל כשמוחה בטל הגירות למפרע כמש"כ רש"י ז"ל ולא מהני אומדן דעתא שזכות הוא לו כמו שלא מהני בקטנה אם לא נתרצה האב אח"כ אף שאנו מחשבין זה לזכות כמש"כ הר"ן שם הנה מבואר היטב דעת הש"ך ז"ל דמותר ליקח דבר שיודע שאין חבירו מקפיד עליו: ולכאורה יש להביא ראיה דאסור לאכול דבר של חבירו אף שיודע שאין חבירו מקפיד עליו מהא דאמרינן בב"מ (דף למ"ד) ר"י בר יוסי הוי קאזיל באורחא פגע בו ההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי ואיתפח א"ל דלי לי א"ל כמה שווין א"ל פלגא דזוזי יהב לי' פלגא דזוזי ואפקרי' הדר זכה בו הדר יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרי' חזא דבעי למיהדר למזכי בי' א"ל לכו"ע אפקרינה לדידך לא אפקרינה ופירשו התוס' שהפקירם שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול הרי מוכח בהדיא דאף שר' ישמעאל בר"י לא היה