עונג יום טוב שכ

רחמנא והיכא דאינו מקפיד לא מיקרי גזל אע"ג שאינו מקנה לו ומטעם זה פשיטא שאם קטן נתן לאחד לאכול משלו רשאי לאכול אע"ג דקטן לא מצי להקנות לאחרים מ"מ כיון דלא קפיד רשאי לאכול ולית ביה דין גזל וכאן הרי אנו יודעין שלא יקפיד להכי שרי וביאוש דאבידה נמי דמי לתרומה והכשר דהא התם א"א לומר שהמוצא זכה בה מטעם דכיון דניחא לי' אח"כ כשמתייאש השתא נמי ניחא ליה לבעל האבידה שיטלם השתא דהא גם אח"כ לא ניחא ליה דהא בע"כ מתייאש ואינו מתרצה כלל שיקח חבירו את שלו ועיקר יאוש הוא מחמת שאינו יודע היכן הוא ואלו ידע שהוא אצל המוצא לא היה מתייאש ולא היה מתרצה שיטלה המוצא. וא"כ אין כאן רצון שנאמר דגם מעיקרא מתרצה הוא ליה. רק שאנו צריכין לומר שזכה בה מאחר שהתורה חידשה דבאבידה יוצאת מרשות בעלים ע"י יאוש דבע"כ (אף דבממון שלא נאבד ממנו לא מהני יאוש] והאובד הזה נתייאש כשנתוודע לו שאבד מהני יאוש דידיה שיצא הדבר מרשותו אף קודם שנתוודע לו שאבדו עד שלא בא ליד המוצאה ובעינן לומר שיצא הדבר מרשותו למפרע דזה לא אמרינן לאביי דהא ע"י יאוש דלבסוף בעינן שיצא הדבר מרשותו למפרע כאלו היה אז היאוש וזה לא אמרינן דגילוי דעתא דלבסוף אינו עושה פעולה חדשה למפרע וזה מיקרי פעולה חדשה דהיינו דבעינן שיהי' היאוש למפרע בכדי שעי"ז יקנה אותה המוצאה למפרע ויהא נקרא בהתירא אתי לידיה זה לא אמרינן כמו דלא אמרינן בתרומה והכשר דניחותא דלבסוף יעשה ידיעה מעיקרא ממש וזה פשוט וברור בכוונת הש"ך דהיכא דמהני רק אומדן דעתו שאינו מקפיד ומתרצה לזה מהני למפרע אף לאביי אבל היכא דבעינן ידיעה ממש לא אמרינן דדמי כאילו ידע ומתרצה מתחילה: ובזה יש להבין מה דאמרינן בקידושין (דף מ"ד) קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דצריכה גט דחיישינן שמא נתרצה האב וכתבו הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל דאם נתרצה האב הוו קידושין למפרע והר"ן ז"ל כתב וז"ל וכ"ת ריצוי דבתר קידושין מאי מהני איכא למימר דהיינו טעמא לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עלי' נמי הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאין זה זכות גמור שהרי יוצאה מרשותו לכמה דברים עכ"ל הר"ן ז"ל ולכאורה קשה הא קיי"ל כאביי ובמידי דלא הוי זכות גמור לא מהני ניחותא דלמפרע. ודוקא במידי דהוי זכות גמור זכין לאדם שלא בפניו כמו בתן שטר שחרור זה לעבדי אבל במידי דלא הוי זכות גמור כיון דבשעת קידושין אנו מסתפקין אי ניחא ליה לא מהני ניחותא דאח"כ אבל לפמש"כ בשיטת הש"ך הדבר נכון דמה שהאב זוכה לקדש את בתו אין זה זכיית ממון כדאמרינן בב"ק (דף מ"ט) בכיוצא בזה גבי וולדות מרי דיכי אטו וולדות צררי נינהו כו' ע"ש וה"נ זה לא מיקרי זכות ממון רק שיש לו זכות שיכול לקדשה למי שירצה והיא אינה יכולה להתקדש בלא דעתו ולהכי אמרינן בקידושין (דף י"ט) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך וכתבו התוס' והרשב"א בחידושיו שם דאין זה כאומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך דמקודשת מטעם ערב אלא הכא סילוק רשות לחוד הוא שנתן לה רשות להתקדש ומסלק כחו ורשותו ממנה ואיהי יש לה יד לזכות לעצמה הכסף קידושין וקטן יש לו יד לזכות בעצמו כדאמרינן בגיטין (דף ס"ה) וילפינן מקידושי יעוד דמהני מה שנותן לה רשות לקבל קידושין עיין שם ברשב"א [ולא כמ"ש הראב"ד והרא"ש ז"ל שהוא מטעם שליחות] והכי דייק לשון רש"י ז"ל שם (דף מ"ו) גבי נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בד"ה הואיל וז"ל בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר רשות וזכות שיש לו בה עיי"ש הרי דלא בעינן אלא שיסלק האב כחו וממילא יכולה להתקדש: והפנ"י כתב דמיירי שנתן לה רשות להתקדש לזה שנתקדשה לו דאי לאו הכי הא אינה יכולה להקנות עצמה אם לא ברצון אביה דהא קטנה שאין לה אב אין קידושיה כלום אעפ"י שיש לה יד לקבל כסף קדושיה וע"כ משום דאינה יכולה להקנות עצמה לבעל והכא מיירי שהאב נתן לה רשות