עונג יום טוב שיט

הלקוחות לטעון שמא לא רצה העבד בשיחרורו והיה עומד וצווח ולא הוי זכות למפרע ואייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ושפיר פסק לשיטתו כר"י בהא דהגדילו יכולין למחות: מיהו אכתי לא ניחא לפ"ז הא דקאמר הניחא למ"ד זכות הוא לו דאפילו לאביי ורבא דסברי הגדילו אין יכולין למחות משום דדבר שאמדו חכמים לזכות לא מתבטלת הזכי' למפרע במה שצווח ביום שמעו מ"מ אם צווח בשעת זכי' ממש ודאי דאין יכולין לזכות עבורו כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל וא"כ גם למ"ד זכות הוא לו יכולין הלקוחות לטעון שמא היה צווח בשעת כתיבה וחתימת הש"ש ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ואין יכול לטרוף הפירות אלא משעת נתינה ויותר נראה לי ליישב דהנה התוס' כתבו בב"מ (דף כ') ד"ה שובר דהא דעדיו בחתומיו זכין לו הי' תקנת חכמים כדי שיהא העדים יכולים לחתום ואפילו אם בא על בת ישראל בין כתיבה לנתינה לא פסלה וכבר תמה עליהם האו"ת ז"ל דהא אין ב"ד יכולים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה: אולם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו דלא אמרינן עבחז"ל רק לענין פירי דהוה ממונא לחוד אבל לענין איסור ודאי דלא מהני עד דמטי לידיה ממש דהא בעינן דומיא דגט אשה דכתיב ונתן בידה והסופר והעדים הא לא זכו עבורו: ולפ"ז נראה דאף למ"ד זכות הוא לו תליא בפלוגתא דרב ושמואל בב"ב (דף צ"ב) אי הולכין בממון אחר הרוב דלרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אין הלקוחות יכולין לומר שמא היה הג"ש בע"כ דעבד דאזלינן בתר רובא ורוב העבדים מתרצים כמו שאמדו חכמים דעתם באמת דהוי זכות ומוציאין הפירות מלקוחות משום עדיו בחז"ל והש"ס דקאמר הניחא למ"ד זכות הוא לו הוא רק לרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקת ממון אפילו למ"ד זכות הוא לו אין יכולין לטרוף מלקוחות דמצי אמרי שמא היית עומד וצווח וגלית דעתך שאינך רוצה בשיחרור ולא זכו העדים בחותמיהן עבורך עד דמטא לידך שאז חל השחרור בע"כ] ואייתי ראי' אימת מטא לידך ושפיר פסק הרא"ש לדידן דקיי"ל כשמואל דמצי אמרי אייתי ראיה כו' ולא מיבעיא בנכסי מטלטלין שודאי אינו יכול להוציא מיד הלקוחות המוחזקין בהם אלא אפילו אם קנו קרקע מהאדון דאפשר לומר דלא חשיבי מוחזקין מפני שהעבד מערער על תחילת הלקיחה דהא העבד הוא בחזקת האדון וכל מה שקנה נכנס לרשות האדון עד שיתברר שנשתחרר וגם הלקוחות הבאין מכחו לא נוכל להוציא מהם ובזה א"ש גם דברי המרדכי בהגהות שכתב שם וז"ל דאמר לי' אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך אבל גבי שט"ח אמר אביי עבחז"ל ושפיר טרף וגבי גט אשה לא שייך לאמר זכות הוא לה שמתגרשת וגבי עבד נמי חוב הוא לו ולהכי אמרינן לקמן דאמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך עכ"ל וזה תמוה דהא אנן פסקינן כחכמים דר"מ דש"ש הוי זכות: ולפמ"ש א"ש דהא לחכמים נמי איכא חוב שנאסר בשפחה רק שאפ"ה אמדו חכמים שהזכות מכריע על החוב וזכין לו שלא בפניו השט"ש אבל אם ידעינן שחוב הוא לו כגון שצווח בשעת מעשה ודאי דלא זכין לו ולא הוי משוחרר עד דמטא לידי' להכי אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא לידך ולא טריף משעת חתימה: מיהו יישוב זה לא יתכן אלא לשיטת הריטב"א ז"ל דס"ל דלא מהני הא דעבחז"ל אלא לענין ממון בלחוד אבל לענין איסור להשיאו בת חורין לא מהני עד דמטא לידי' ממש. ולהכי תליא מילתא אי הולכין בממון אחר הרוב או לא וכמ"ש לעיל אבל לשיטת התוס' דס"ל לענין איסור להשיאו ב"ח . אמרו עבחז"ל מתקנת חכמים לא יתכן ישוב זה דאף דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כיון דבאותו הדבר איכא נ"מ לענין איסורא ועיקר השיחרור הוא לענין איסור ובאיסור לכ"ע אזלינן אחר הרוב מש"ה אזלינן נמי בממונא אחר הרוב וכמ"ש בהפלאה ז"ל בסוף פ"ק דכתובות והביא כמה ראיות לזה עי"ש ואין לומר לשיטת התוס' דהכא לא אזלינן בתר רובא מטעם דאיכא נגד הרוב ב' חזקות חזקת העבד שלא נשתחרר עדיין וחזקת ממון דאדון ודלקוחות ובתרי חזקה לא אזלינן בתר רובא אף באיסור כמ"ש הריב"ש בתשובה דז"א דא"כ תיקשה להיפך מאי קאמר הניחא למ"ד זכות הוא לעבד ולאביי דאמר עבחז"ל דהא אכתי אין יכול להוציא נכסים מיד הלקוחות מטעם דאיכא תרי חזקה שלא נשתחרר עד דמטי לידי' משום דאימר הי' צווח על השיחרור ועוד דהך חזקה דעבד שלא נשתחרר איתרע דהא השתא דמטי לידו ודאי דהוי משוחרר שהרי עבד משתחרר בע"כ ודו"ק: סימן קיא שאלה מי שיודע בחבירו שאינו מקפיד עליו אם יאכל עיסתו אם רשאי להפריש ממנה חלתה כדי לאכול השיריים: תשובה נבאר תחילה אי מותר לאכול פירות חבירו שלא מדעתו אם לפי אומדן דעתו אינו מקפיד עליו הנה איתא בב"מ (דף כ"ב) אמימר ומ"ז ור"א איקלעי לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי תמרי ורימוני ושדי קמייהו אמימר ור"א אכלו מ"ז לא אכיל אדהכי אתי מרי בר איסק ואשכחינהו א"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ור"א למ"ז השתא אמאי לא אכיל מר כו' וכתבו התוס' שם דאמימר ור"א שאכלו קודם לכן הוא משום דסברי אריסיה מדנפשיה קיהיב דאין לומר שהיו סומכים לומר שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהא הלכה כאביי דאע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא לי' עכ"ל התוס' מדבריהם מבואר דאסור לאכול פירות של חבירו אעפ"י שיודע שחבירו יתרצה משום דקיי"ל כאביי דאע"ג דלבסוף ניחא לי' מעיקרא לא ניחא ליה: והש"ך (סימן שנ"ח) כתב על דבריהם ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש של"מ שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא היה מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהתירא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד ע"ז. שאע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש של"מ טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן ע"ש ודו"ק עכ"ל לשון ז"ל: וביאור דבריו נ"ל דבאמת כל דלבסוף ניחא לי' אמרינן השתא נמי ניחא לי'. מיהו היינו דווקא היכא דלא בעינן לעשות ע"י הניחותא דבעלים שום פעולה חדשה ולא בעינן אלא שלא יעכבו הבעלים בזה מהני ניחותא דלמפרע ולהכי בתרומה דבעינן למימר ע"י ניחותא דאח"כ דדמי כאילו ידע הבעה"ב ועשאו שליח וכן בהכשר דבעינן למימר דדמי כאילו ידע זה ורצה שיבואו המים על הפירות דבתרווייהו בעינן ידיעה ממש בזה לא מהני ניחותא דאח"כ. אבל לאכול פירות של חבירו לא בעינן שידעו הבעלים ממש דלא איכפת לן בידיעתו רק דבעינן שלא יקפיד דעיקר גזל בקפידא תלי'