עונג יום טוב לא

נחלץ שאין כאן ריח מצות חליצה רק חליצת מנעל בעלמא משא"כ גבי קטן דפסול ופוסל קתני חולצת מן הקטן שיש בזה קצת חליצה של מצוה וחלצה ממנו קרי לה וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל: ומעתה שפיר קאמר בש"ס דמעיקרא הוי בעי למימר דטעמא דחו"ח משום דעה ולא מהני געע"ג. ומסיק דהטעם דחו"ח משום דקריאה מעכבא והם אילם בואמר ואמרה ולהכי לאו בני חליצה נינהו והיינו שמלבד שאינן יכולין לדבר אין בהם כוונת הדברים להכי אין חליצתן כלום דמחסר בהו קריאה היינו דעת דקריאה ויליף אלם ואלמת מינייהו דג"כ אינן יכולין לדבר ומעכב בהו קריאה אלא שבזה עדיפא מחו"ח דחו"ח שאין בהם דעת לקרות כלל מלבד שאין בהם דיבור של קריאה אין מבינים כלל ענין הקריאה להכי אין חליצתן פוסלת כלל כדדייק מלשון המשנה דקתני שנחלץ ואלם ואלמת שיש בהם דעת אלא שאין בהם דיבור פסול ופוסל וא"ש דיליף אלם מחרש: אע"ג דחרש גרע מאלם בענין קריאה שאין בו דעת לקרות ולהבין אפ"ה ילפינן אלם מיניה להכי שפיר פסק הר"מ ז"ל דחו"ח שחלצו לא עשו כלום ואלם ואלמת פסול ופוסל. ופסול דתרווייהו הוא משום קריאה כדאמר בסוגיא (דף ק"ד וק"י) אלא שהחרש גרע יותר שאין בו דעת דקריאה כלל ולהכי אינו פוסל ואלם שיש בו דעת אלא שאינו יכול לדבר פוסל וא"ש לשון הש"ס (דף ק"י) דקאמר פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה וחרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק שהקשינו לעיל דעל פסול קריאה הא לא שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דהא בשעת נישואין לא שייך קריאה אבל לפמ"ש דפסול קריאה היינו דעת דקריאה שפיר שייך לומר כי היכי דעל כו' אע"פ דלא הי' בה דעת בשעת נישואין ה"נ נפיק בחליצה אע"ג דאין בה דעת לקרות. וזה ברור ונכון בשיטת הרמב"ם ז"ל והסוגיא בעזהי"ת: ואי תקשה לפי מש"כ דהר"מ ז"ל מפרש הסוגיא דלענין דעת הקריאה לא מהני עע"ג וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא אמאי צריך קרא לפסול חליצת קטן משום דאיש כתיב בפרשה ת"ל דאין בו דעת לקרות ולהבין דהא מזה הוכיחו התוס' דמהני געע"ג גבי חליצה ולשיטתינו בדעת הר"מ ז"ל דלכוונת קריאה לא מהני עע"ג הדרא קושי' לדוכתא: ונ"ל דלק"מ לפמש"כ בשם הרא"ש בתשובה הביאה הרב"י באה"ע (סימן קס"ט) דבחייבי לאווין ועשה דלא רמי מה"ת ליבום לא שייך לקרות לא חפצתי דהא אסור לייבמה והקריאה הוא רק משום לא פלוג דמשמע מדרבנן בעלמא. א"כ אפשר דאיצטריך קרא דאיש כתיב בפרשה למיפסל קטן אפילו בחייבי לאווין דאז ליכא למיפסל משום קריאה דמה"ת אין צריך קריאה ומשום כוונה הי' מועיל עע"ג. להכי איצטריך למכתב איש בפרשה והא דלא משני (בדף ק"י) כי פריך וחרשת בת חליצה היא והוצרך לתרץ דקאי אביאה לחוד ולא משני דמיירי בחייבי לאוין דלא קפדינן בהו אקריאה היינו משום דמדרבנן בעי קריאה אפילו חייבי לאוין להכי פשיט לי' להש"ס דבחרשת לא מהני חליצה הרי נתברר בעזהשי"ת דגם דעת הרמב"ם ז"ל דפסול חו"ח רק מטעמא דקריאה ולא מטעם דעת ובחייבי לאווין דלא בעי קריאה אלא מדרבנן הוי רק איסור דרבנן: ומעתה אחרי שנתבאר לנו דלא מהני געע"ג אלא במחשבה שהיא מורה על פעולת המעשה למה הוא בא: אבל במחשבה שהיא גדר רצון לא מהני געע"ג ובעינן שעושה המעשה יהא בן דעת לחשבה א"כ נ"ל דכוונת טוויה לשמה איננה בגדר כוונה כ"א בגדר רצון דהא אין הטוויה מצוה רק שהקפידה תורה שיהא חוטי הציצית נעשים מצמר הנטוה לשמה דהיינו שיסכימו הבעלים שיהא הצמר האלה ציצית וזה דומה ליחוד דהא בסנהדרין (דף מ"ו) מדמינן פלוגתא דאביי ורבא גבי הזמנה מילתא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי עיבוד לשמה דקאמר התם אפלוגתא דאביי ורבא דפליגי אי הזמנה מילתא היא דתנאי הוא דתניא עור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר עד שיעבדן לשמן ופרש"י ז"ל דרשב"ג דסובר עד שיעבדן לשמן סובר הזמנה מילתא היא הרי דמה דבעינן לשמה גבי הכנה לדבר מצוה הוא מטעם יחוד דבעינן שבשעת העיבוד יתייחדו לשמה ויזמינו למצותן וה"נ גבי טוויה דציצית [ומטעם זה נראה וודאי דאם עיבדן אחר ולא הבעלים לא מהני דאין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו וכה"ג אמרינן גבי טומאת מדרס בב"ק (דף ס"ו) משכבו ולא הגזול ופי' התוס' שם הטעם דטומאת זב בעי שיהא מיוחד למדרס ואין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו וכן גבי הכשר פירות דעת הרשב"א ז"ל דהא דבעינן משקה היוצא לרצון היינו רצון הבעלים אבל רצון אחר לא מהני וכה"ג כ' הרמ"א ז"ל בש"ע או"ח (סימן ש"י) דאם הניח אדם דבר מוקצה על של חבירו לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא מדעתו אלמא לא מהני יחוד לדבר של חבירו דהא האי ענינא דבסיס לדבר האסור הוא מטעם יחוד לשעתו וה"ה דלא מהני טוויה לשם ציצית בצמר של חבירו וכן מצאתי להמג"א (סימן מ"ב ס"ק מ"ד) שכ' דאין אוסר דבר שאינו שלו באזמניה למיצר בו תפילין עיי"ש] כיון דעיקר דין טוויה לשמה הוא דבעינן שיקבעו הבעלים בדעתן שמהצמר הזה יהא ציצית מחשבה כהאי איננה בגדר כוונה כ"א בגדר רצון דבעינן שיתרצו הבעלים וייחדו הצמר למצות ציצית וכבר כתבנו דכל היכא דהמחשבה הוא בגדר רצון לא מהני געע"ג ובעינן שהאדם הטווה בעצמו יהא בן דעת לטוות לשמן לייחדן לשם ציצית ומחשבת אחרים לא מהני. ול"ד כלל ללישת מצה לשמה דהתם אין זה מטעם שמייחד העיסה לקיים בה מצות מצה רק דבעינן שיהא שימור לשם מצה היינו שיכוון שאפיה זו הוא כדי לעשות ממנה מצת מצוה ואין ספק כי המשמר עיסת חבירו לשם מצה ואח"כ ניתנה לו העיסה במתנה שיצא יד"ח משום דלא בעינן במצות מצה שייחדו הבעלים עיסה לעשות ממנה מצה ולא בעינן אלא שתשמר עסה זו לשם מצה והוי רק בגדר כוונה דבעינן שיכוון בשעת לישה שיאכל ממנה מצה: ותדע שהרי גבי עיבוד לשמה כתב בתשובת עה"ג (סימן ס"ה) ותשובת רע"א (סימן ג') דאם עיבד עור ע"מ שאם ירצה יכתוב עליו ס"ת ואם ירצה יכתוב עליו דבר חול פסול משום דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא ואלו גבי דבר חול תנן בפסחים (דף ל"ה) חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אינו יוצא בהם למכור בשוק יוצא בהם וקאמר שם (דף ל"ח) מ"ט אמר רבה כל לשוק אימלוכי אמליך אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בי' אנא וקשה לכאורה הא קיי"ל בדאורייתא א"ב ואמאי מהני הא דדעתו אי לא מזדבן איפוק בי' אף דלרבה לא קשה דהא רבה אמר התם הטעם דאין יוצאין יד"ח מצה בתודה משום דבעינן שימור לשם מצה יצא זו שמשתמרת לשם תודה ופי' רש"י ז"ל התם דאם שימר לשם זבח ולשם מצה מהני וא"כ לא שייך בזה אין ברירה דחשש א"ב לא שייך אלא בדבר ששני הדברים סותרין זא"ז כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל (בפ"ק דגיטין) גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך עי"ש וכמו גבי לאיזה שארצה אגרש דאי כותב לשם זאת אינו מועיל לאחרת וכן גבי תרומה אם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש דאי פירות אלו הוי תרומה א"א להיות פירות אחרים תרומה דהא כל הכרי נכנס בספק וא"א להפריש כל הכרי דבעינן ראשית שיהא שיריה נכרים וכיון דאין ברירה לא מהני למקבע תרומה וכן גבי סלע שיעלה בידי מן הכיס יהא מחולל על מע"ש (עירובין דף ל"ז) לא נתפס אלא בשווי' כדאמרי' בב"מ (דף נ"ג) מי סברת פרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה כו' ולהכי אין ברירה וגבי הריני שוחט הפסח ע"מ שיעלה מכם ראשון לירושלים בגיטין (דף כ"ה) אף דהתם יכול לשחוט הפסח