עונג יום טוב שיז

היכא דבעי שליחות בעינן דעת בעלים ממש וא"כ תיקשי הכא גבי קינוי היאך ב"ד נעשים שלוחו של בעל שלא מדעתו ונימא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואפילו לפי מש"כ לעיל דלא כדעת הרשב"א ז"ל דלא אמרינן האי כללא דאף שלוחכם לדעתיכם אלא היכא דאם עשה הוא בעצמו בלא דעת לא מהני. מ"מ הכא בקינוי ודאי דשייך לומר מה אתם לדעתיכם דהא קרא כתיב ועבר עליו רוח קנאה ובש"ס אמרינן דבקפידא דבעל תלי רחמנא ושייך לומר מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואמאי נעשו ב"ד שלוחים שלו שלא מדעתו א"ו דשאני שליחות דב"ד דרבי קרא הכא משליחות דעלמא דאע"ג דבכל דוכתי בעינן לדעתיכם הכא לא בעינן ששה ולשיטת תה"ד שביארנו לעיל דכל היכא דהוי זכות גמור מקרי שפיר לדעתיכם אף שלא ידעו הבעלים מזה יש להביא ראיה מסוגיא זו דכל היכא דהוי זכות גמור יכול למחות אחר שישמע דאי נימא דאינו יכול למחות אחר שישמע א"כ מ"ש שאמרו שהב"ד מקנאין לה מכיון שכל אדם יכול לקנאות מאחר שזכות הוא לו ונהי דבנתחרש ונשתטה איכא למימר דאדם אחר אינו יכול להעשות שלוחו לקנאות משום מילתא דאיהי לא מצי עביד שליח לא מצי משווי מ"מ הא במתניתין קתני שהיה בעלה חבוש בבית האסורים והרי בעלה בעצמו יכול לקנאות ואמאי אין אחר יכול לקנאות בשבילו. ועוד דאפילו בחרש ושוטה נמי נראה לפענ"ד דלא שייך כאן כל מילתא דאיהו לא מצי עבד שליח נמי לא מצי משווי. דהאי כללא לא שייך אלא היכא דבעינן לגמור ע"י שליחותו איזה קנין כמו בגיטין וקידושין ובהפרשת תרומה אבל בקינוי דלא הוי אלא קפידא ואזהרה בעלמא בזה לא אמרינן גבי חרש ושוטה כל מילתא דאיהו לא מצי עבד שליח נמי לא מצי משווי אלא אמרינן גם החרש והשוטה ראוי לזה רק פומיה הוא דכאיב ליה ול"ד להא דאמרינן בנדרים (דף ע"ב) דלמ"ד אין הבעל מיפר קודם שמיעה של נדר אינו יכול לעשות שליח קודם שמיעה להפר אחר השמיעה משום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו' דהפרת הנדר הוי מעשה גמור ועדיף ממעשה דקינוי ועוד דהתם קודם שנדרה האשה ודאי דלא שייך הפרה כלל ושייך לומר כל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו'. משא"כ הכא גבי קינוי דאשת חרש ושוטה אמרינן דחזי לקינוי רק פומייהו הוא דכאיב לי' וא"כ ודאי דתקשה אמאי אין אחר יכול לקנאות א"ו כדאמרינן לעיל דאחר אינו יכול לקנאות משום דכיון דבעל יכול למחות כשישמע אף דזכות הוא לו להכי לא מיקרי קינוי משא"כ ב"ד דרבי קרא שיכולים לקנאות ואינו יכול למחות כשיבוא ומזה ראי' דכל מידי דזכות הוא לו מהני מחאתו כשישמע: מיהו כ"ז לדברי תה"ד דסובר דכל מידי שזכות גמור הוא לא בעינן לדעתיכם ממש אבל לדעת הרשב"א ז"ל שסובר דאפילו בזכות גמור בעינן לדעתיכם אפ"ל דלעולם היכא דהוי זכות לא מהני מחאתו והא דאין אחר נעשה שלוחו לקנאות הוא משום דבעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ולהכי לא מהני קינוי' של אחר אלא של ב"ד ומ"מ ראיית המחנה אפרים ז"ל נדחה לדברי כולם דע"כ חזינן דשליחותן של ב"ד עדיף משליח דעלמא מהאי קרא דאיש איש וא"כ אפ"ל אע"ג דבכל דוכתי מהני מחאה והכא לא מהני וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לקידושין (דף מ"א) בהא דאמרינן והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו מנלן כו' וכתב ע"ז הריטב"א ז"ל וכי תימא ל"ל קרא הא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו איכא למימר דשאני הכא דהוי מידי דמצוה ודילמא ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בגופא וחובה חשיבא וכדאמרינן התם בנדרים בתורם משלו עש"ח א"ו דשאני הכא דעשאו שליח גלי דעתא דניחא לי' וכיון שכן ש"מ דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דאלו מדין זכיה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצי הדר בי' כדמוכח מהאי מתניתין דאייתי הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות והיינו דמייתינן להא מתניתין ולא מייתינן כמה מתני' דאיתא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו עכ"ל הרי שדעתו ז"ל בתי' השני דאף אם נימא דשחיטת פסח הוי זכות גמור אפ"ה יכול למחות לכי שמע אי לאו מטעם שליחות: ובמה שכתבנו לחלק דגבי שליחות ב"ד אינו יכול למחות א"ש מה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דאמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות [ותמה עליו הרא"ש בכתובות (דף י"א)] משום דמוכח מסוגיא דסוטה דגבי ב"ד שנעשו שלוחיו אינו יכול למחות אח"כ דכיון דפריך עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל אלמא דהיכי דאתי בעל ומחיל אין ב"ד מקנאין א"כ ע"כ מוכח דאינו יכול למחות בעיקר הקנוי שקנאו ב"ד עבורו וכיון דסתמא דגמרא דסוטה סברה הכי וכן אביי ורבא שמקשים על ר"י ממתניתין נמי סברי הכי שאינו יכול למחות פסק הרי"ף ז"ל כן דהגדילו אינן יכולין למחות שוב מצאתי שהפ"י בקידושין (דף מ"ב) וכתובות (דף י"א) כתב ג"כ דשליחות ב"ד עדיף משליחות דעלמא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ ב"ד שאני עיי"ש: ומה שהביא המחנה אפרים ראי' מדברי הר"ן ז"ל שכתב בקידושין (דף מ"ד) גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב וכי תימא רצוי דאב בקידושין מאי מהני איכא למימר דהיינו טעמא דכל אדם רוצה להשיא בתו ומצוה דרמיא עליה נמי הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור לפי שהיא יוצאת מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי דעתיה דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה עכ"ל ומדכתב דלהכי לא מהני בלא נתרצה לפי שאינו זכות גמור הוכיח דהיכא דהוי זכות גמור מהני אפילו בלא נתרצה: ולענ"ד דאין כוונת הר"ן ז"ל במש"כ דאם לא נתרצה לא מהני היינו שמיחה בפירוש אלא כוונתו שלא נתרצה בפירוש ומיירי שלא שמע כלל מקדושי' ומת או שהלך למדינת הים ובזה כתב דדוקא נתרצה בפירוש מהני אבל אם מת קודם שנתרצה לא מהני כיון דלא הוי זכות גמור והיינו דאיכא בין זכות גמור להיכא דלא הוי זכות גמור דהיכא דלא הוי זכות גמור כל שלא שמע ונתרצה בפירוש לא מהני והיכא דהוי זכות גמור בלא שמע כגון שמת קודם ששמע נמי מהני. אבל אם מוחה גם בזכות גמור לא מהני וזה שכתב הר"ן ז"ל לא נתרצה היינו שלא שמע כלל מזה ואף שהמרדכי שם בקידושין כתב דאפי' אם מת האב קודם ששמע נמי צריכה גט מ"מ הר"ן סובר דבלא שמע האב ושתק אינה צריכה גט והכי מוכח מגוף דברי הר"ן ז"ל שכ'