עונג יום טוב שטז

סימן קי מיהו אף שהמשרתת יכולה להפריש אם באת בעלת הבית ומעכבת שהיא אומרת שלא ניחא לה בהפרשתה ורצונה לחזור ולהפריש חלתה אם יכולה בעלת הבית להפריש בברכה או לא היה נראה לענ"ד לכאורה דיכולה להפריש בברכה. דהנה הרה"מ ז"ל כתב (בפ"ד מהל' זכיה ומתנה) בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן דזכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כשישמע אבל אם לא נתרצה כשישמע לא מהני עיי"ש: וכתב ע"ז הרב בעל מחנה אפרים וז"ל בהא דקיי"ל בכמה מקומות דזכין לאדם שלא בפניו צ"ע כל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם שהוא זכות גמור ואח"כ כששמע צווח וטען שחוב הוא לו מהו אם נאמן או לא והא דמשמע בב"ב (דף קל"ח) בזיכה מתנה ע"י אחר וכששמע המקבל צווח מיד דלא הוי מתנה כמבואר שם בש"ס שאני התם דקבלת מתנה לא הוי זכות גמור דדלמא לא ניחא ליה במתנה משום דכתיב ושונא מתנות יחיה אבל בזכות גמור אמרינן השתא הוא דלא ניחא ליה אבל מעיקרא זכה השליח עבורו. והביא ראיה מההיא דפרק ארוסה (דף כ"ה) איבעיא להו עוברת על דת ורוצה בעל לקיימה אי מצי או לא ומייתי ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיים עבדינן מידי דלא ניחא ליה והאיך אנו נעשין שלוחין הא קיי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו כך פירש"י ז"ל ומשני סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה והדר אבעי לן בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או לא ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' וא"א רצה בעל למחול מחיל עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דבי דינא כלומר א"א בשלמא אינו מחול א"ש דעכשיו ליכא זילותא דבי דינא מכיון דלא מצי למיהדר ואם איתא דכל מידי דהוי זכות גמור ואמדינן דעתיה דמינח ניחא ליה אף שזכו לו אחרים כששמע אח"כ מצי לומר לא הוי ניחא ליה בקינוי זה א"כ אפילו תימא דבעל שמחל על קינויו אינו מחול היינו דווקא היכא דקינא הוא בעצמו אבל היכא דקנאו לו אחרים כששמע מצי אמר לא הוה ניחא לי וחובה הוא אצלי עכ"ל: ולענ"ד אין זה ראיה כלל דאף אם נימא דבכל דוכתי דאמדינן לדעתיה דהוי זכות מהני מחאתו מ"מ הכא גבי ב"ד שאני דרבי קרא דאיש איש שנעשים שלוחיו לקנאות עבורו ואינו יכול למחות אח"כ כיון דבשעת הקינוי אמדינן לדעתיה דזכות הוא לו ותדע דשליחות דב"ד עדיפא משליחות דעלמא דאם נימא דשליחות ב"ד דמי לכל שליחות א"כ מאי שנא דאמרינן דוקא שהב"ד מקנין לה נימא דכל אדם יכול לקנאות עבור חבירו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואם יבא הבעל וימחה לא שמעינן ליה כמו בכל זכות דעלמא ומדנקט רבויא דקרא שהב"ד מקנין לה ש"מ דאחר אינו יכול לקנאות דאף דזכות הוא לו מ"מ כיון דאם יבא הבעל וימחה יתבטל הקינוי אין זה קינוי כלל ואף כשבא הבעל ונתרצה בקינוי של האחר מ"מ כיון שעד שבא הבעל היה הדבר בספק אם נתרצה הבעל לא מיקרי קינוי כלל אבל ב"ד הם נעשים שלוחים לו ואינו יכול למחות כלל אח"כ: ומזה גופא פשיטא ליה לתנא דמתניתין דקרא דאיש איש אתי לרבות שהב"ד מקנין ולא אמרינן דהפסוק מרבה שכל אדם יכול להעשות שלוחו לקנאות משום דזכות הוא לו משום דפשיטא ליה להש"ס דבכל דוכתי דאמרינן זכות הוא לו כשבא הבע"ד בעצמו ומוחה נתבטל זכיית השליח ולהכי א"א לאוקמי קרא בשליח דעלמא דכיון דמצי הבעל למחות אח"כ לא מיקרי קינוי כלל אף כשאינו מוחה ומוקמינן קרא דאיש איש שהב"ד מקנין לה דאלימא כח ב"ד למהוי שלוחו כמו שהוא בעצמו היה מקנא לה ולא מצי למחות אח"כ והש"ס דקפשיט שאין הבעל יכול למחות קינויו מהא דהב"ד מקנין ולא חיישינן דילמא אתי בעל ומחיל על קינויו ולא מחלק בין קינוי ב"ד ובין קינויו דבעל בעצמו דאם הבעל יכול למחול על קינויו מכאן ולהבא פשיטא דגם על קינוי ב"ד יכול למחול אבל בין קינוי ב"ד לקינוי דשליח ודאי דאיכא לאיפלוגי טובא דבשליח אחר ודאי דיכול הבעל למחות על קינויו ובקינוי ב"ד אינו יכול למחות: ויש להביא ראיה לזה דהא מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בנדרים (דף ל"ו) בסוגיא דתורם משלו עש"ח דכל היכא דבעינן שליחות ממש אמרינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואינו יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו אפילו היכא דהוי זכות גמור ויישבנו דבריו לעיל בתשובה ומטעם זה הוצרך לומר דבתורם משלו עש"ח א"צ שליחות כלל אבל